פתיחות מופרזת בין בנים לבנות, שיחות קלילות בחדר על העניינים האינטימיים ביותר, שפה של גסות והחפצה. זו האווירה השלטת לא פעם בחלק גדול מהבסיסים והמוצבים הצבאיים. אווירה שבנות דתיות רבות אינן מכירות כלל, ובדיוק אליה הן הולכות להיכנס למשך כל שירותן הצבאי.
האווירה במסגרת הצבאית שונה בתכלית מזו שהבת מכירה במוסד החינוך הדתי. עניינים שהצניעות יפה להם, שכעת המחנכת מדברת עליהם בשיעורים מיוחדים ובאווירה מתאימה, יעלו בבסיס בתור נושא לגיטימי לשיחה קלה. אפילו אם הבת תשב בחדר עם בנות בלבד – היא עשויה למצוא את עצמה באמצע שיחה על קשרים אינטימיים עם בנים, או על מראהו החיצוני של המפקד, לא משנה אם הוא רווק או נשוי.
כמובן, בסיטואציה שיהיו מעורבים בה בנים, האווירה תהיה שונה עוד יותר, רחוקה לחלוטין ממה שהבת מכירה מהמשפחה או מתנועת הנוער. מדובר בתרבות שבה נערים רגילים לדבר חופשי אל בנות ועליהן, לגעת בהן, להציע להן הצעות, לרמוז רמיזות ואף הרבה יותר מכך, כדבר שבשגרה.
תרבות הדיבור בצבא, שלא כמו בחברה האזרחית, רוויה ניבולי פה ושימוש במילים גסות. מספר ההטרדות וההתייחסויות לנשים כאובייקט מיני גבוה בעשרות עד מאות אחוזים מבאזרחות.
מעבר לאווירה הפתוחה, בבסיסים רבים אין גבולות פיזיים ברורים בין גברים לנשים. צה"ל אמנם השתפר מאוד בנושא ההפרדה והצניעות בעשורים האחרונים, ובכל זאת – בחלק מהבסיסים המקלחות והשירותים עדיין משותפים. גם בבסיסים שבהם המגורים נפרדים רשמית – לעיתים קרובות המשמעת רופפת, ובפועל החיילים נכנסים באופן חופשי למגורי החיילות, לא תמיד בלבוש מלא.
שלא כמו ברוב המסגרות האחרות בחיים – לימודים, עבודה וכו' – הצבא הוא מסגרת שנמצאים בה באופן רציף, 24 שעות, שבעה ימים בשבוע. במקרה שהבת חווה הטרדות, סיטואציות מביכות וניסיונות מצד בנים לפתח איתה קשר, אין לה לאן ללכת, אפילו לא כדי להחליף אווירה למשך כמה שעות.
את האווירה בצבא מכתיבים, בפועל, נערים שזה עתה סיימו את כיתה י"ב. גילם הממוצע הוא 19-20. לעומת האוניברסיטה או מקומות העבודה, ביחידה הצבאית נמצאים בנים ובנות בני 18-21, בשיא התסיסה שלהם. גם המפקדים בשטח, אלה שבאים במגע עם החיילים החיילות, אינם בוגרים מספיק כדי לשמש בתור המבוגר האחראי. אם לבת יש בעיה עם תנאי השירות, או צרכים אינטימיים שדורשים התייחסות, מי שיטפל בעניין יהיה לא יותר ממפקד בן 20.
האווירה המתוארת אינה נוגעת רק ליחידות קרביות. גם בעורף יש אווירה משוחררת ומתירנית בחדרים, מגע בין בנים לבנות בתורנות המטבח, משמרות לילה משותפות בחמ"ל בלי שאיש רואה ושומע, ועוד.
עניין האווירה בצבא אינו קשור לזרם זה או אחר בציבור הדתי או למידת הליברליות והפתיחות של ההורים או הבת. לרוב ההורים, ללא קשר לעמדתם הערכית, התורנית והחברתית, חשוב לבדוק היכן הבת שלהם מסתובבת בשעות לילה מאוחרות. רובם לא מעלים בדעתם שהבת שלהם מבלה לילה שלם בנגמ"ש, או בעמדת שמירה בבסיס, לצד בני 18.
גם עבור בת ברמה רוחנית ונפשית גבוהה, קשה להימצא באופן קבוע בתוך אווירה כזו ולא להיות מושפעת. ההשפעה יכולה לבוא לידי ביטוי בחספוס האישיות, פגיעה בעדינות ובאופי הנשי, ואף נזק בלתי הפיך לקשר הנישואין בעתיד. בחורה שתרצה לבנות בית בקדושה ובטהרה – תתקשה להתעלם מהמראות המביכים שראתה, מהשיח הבלתי הולם שהתנהל סביבה ומהקשרים האינטימיים בין בנים לבנות שחוותה מהצד. כל אלו עשויים להמשיך ללוות אותה, במודע או בתת מודע. כל זה בלי לדבר על האפשרות הכואבת של פגיעה גופנית.
אכן, גם הבנים אינם חסינים בפני האווירה הזו. אתגרי השיח המיני, ניבולי הפה והתערובת בין המינים רלוונטיים מאוד גם לבן דתי שמבקש לשרת בצבא ולשמור על רמתו הרוחנית. אלא שגיוסם של הבנים נצרך כרגע באופן קריטי למערך הלוחם, ונכון לעכשיו אין לו חלופה. לכן הם נדרשים להתגייס, ולמצוא דרכים להתמודד עם אתגרי הצניעות. כיוון שלפני הבנות עומדת חלופה, יש לקחת בחשבון את ההשלכות האדירות של האווירה בצה"ל, ולשקול את הדרכים החלופיות לתרום למדינה.
בחוברת לבחור נכון מתקיים דו שיח כנה ופתוח בין הבת, שירה, לאמה לקראת ההחלטה הגורלית על המשך דרכה. הנה קטע מהשיח ביניהם על הנושא כאן:
אז בעצם הבעיה בשירות לבנות היא בעיקר באווירה הגברית הלוחמנית?
גם, אבל לא רק. טרם התייחסנו למצבים בלתי אפשריים בעבור בנות בצבא בהקשר של קרבה מופרזת לבנים. מדובר בין השאר על לילות ארוכים בשמירות יחד עם בנים בני גילן, בעמדת שמירה, בתורנות, וכן משמרות ארוכות עם בנים בחמ"ל או בענפי המודיעין למיניהם. מדובר במקומות צפופים ואינטימיים, שבלתי אפשרי להימנע בהם מקרבה, ופעמים שכמעט בלתי אפשרי להימנע בהם ממגע גופני. עניין זה נכון לכל חיילת, ובפרט כאשר היא משובצת בתפקידים במפקדות גדודים לוחמים, שבהם אפשר לשבץ גם בנות שאינן מעוניינות להיות לוחמות. בעבור בת דתייה זו מציאות בלתי אפשרית. גם אני כאשר אני מגייסת את כל הליברליות וההכלה שלי, איני מעלה על דעתי שהבת שלי תבלה לילות ארוכים בנגמ"ש, בעמדת שמירה או אפילו בחמ"ל לצד נערים שרגילים לדבר חופשי אל בנות ועליהן, לגעת בהן, להציע להן הצעות, לרמוז רמיזות ואף הרבה יותר מכך, כדבר שבשגרה.
אני מבינה את הרעיון וזה בהחלט נשמע הגיוני. אבל אני חושבת שעיקר הבעיות הן בגדודים הלוחמים, ואני בכלל חשבתי להיות במודיעין או בתפקיד שווה אחר בחיל האוויר.
את צודקת, שירות צבאי לבת בתפקיד לוחמת בעייתי הרבה יותר. אך גם שירות שאינו קרבי מלא בבעיות ומורכבויות. זה כאילו לא נעים לומר או לחשוב כך על צה"ל, אבל זו המציאות. האווירה בשירות הצבאי, גם במסגרות שאינן קרביות, מאוד לא צנועה. גם כאן, שאלי את האחים שכבר היו בצה"ל. הם תמיד סיפרו, וזה דבר ידוע, על המון ניבולי פה ואווירה של פתיחות ושחרור בין בנים ובנות לאורך שעות, בימים ובלילות, בקרב צעירים שאינם נשואים.
וגם אם חל שיפור בנושא זה בצה"ל, והשיח פחות מחפיץ, התרבות הכללית לא השתנתה. בבסיסים רבים קיימים שירותים משותפים לגברים ולנשים, או שיש חוסר הקפדה על אי כניסת בנים למגורי הבנות או לשירותי הבנות. וגם במגורים, אפילו כשהכללים נשמרים ויש שם רק בנות, האווירה משוחררת מאוד, פתוחה ובלתי צנועה. עניינים שעליהם את שומעת כעת בשיעורים מיוחדים מפי המחנכת, באווירה רצינית ומתאימה, מהווים נושא לגיטימי לשיחה קלילה בין כל יושבות החדר, שאינן רואות בעיה לדבר על קשריהן האינטימיים עם חבריהן או להביע את דעתן על מראהו של חייל או מפקד פלוני אחר, רווק או נשוי.
את יודעת עוד משהו? לא נעים לומר, אך זו המציאות: הצבא מחלק גלולות לחיילות ומממן מאות הפלות בשנה.
מוזר לי לחשוב שאחרי שכל החיים התחנכת לחיים של קדושה, צניעות ואווירה מכבדת, אחרי שכל החיים שמרת על עצמך, פתאום ובבת אחת תהיי יומם ולילה באווירה שמשדרת את ההפך הגמור. מלבד מה שזה יכול לחספס אותך ולהביא אותך לקשר שלך עם בעלך ממקום הרבה פחות נקי, ברור שזה גם יכניס אותך להמון סיטואציות לא נעימות ומביכות מאוד. מספיק לי להיזכר בשיחה שהתנהלה לי פעם באוטובוס מעל הראש. אני זוכרת שהסמקתי לגמרי ולא ידעתי איפה לשים את הפנים שלי... אז לחיות כך יום יום בצבא?
קל להגיד ומפתה לחשוב שאת חזקה מספיק ושלא יקרה לך שום נזק, פיזי או רוחני. אבל אני חוששת מההשפעה של האווירה הזו, כי קשה עד בלתי אפשרי לחיות בתוך אווירה מסוימת – בעיקר כשאת בודדה או במיעוט – ולא להיות מושפעת.
ומה עם הבנים? הם חסינים לכל זה?
אכן, גם לגברים קיימים אתגרים לא קטנים. כל הבעיות של האווירה, ניבולי הפה, השיח המיני והתערובת בין המינים רלוונטיות מאוד גם לבן דתי שמבקש לשרת בצבא ולשמור על רמתו הרוחנית. אלא שגיוסם של הבנים ממש נצרך, מחויב, ואף נחשב מצווה משום פיקוח נפש. עיקר הכוח של הלוחמים בנוי מהבנים, הדתיים והחילונים. אין כאן כל אלטרנטיבה – זה התנאי לניצחון במלחמה. לכן, כשעל כף המאזניים מונחים השמירה על הקיום של עם ישראל מול הסיכון בפגיעה בזהות הדתית של הבנים, ההכרעה ברורה: הקיום של עם ישראל. שימי לב שגם הרבנים המתירים גיוס בנות, אינם סוברים כי גיוסן מחויב, ולעומת זאת, מוסכם על תלמידי החכמים כי חובה על הגברים להתגייס.
אבל כל זה לגמרי לא פוטר את הבנים מלהיזהר ולהישמר. הרבנים 'שוברים את הראש' במשך שנים מה אפשר לעשות כדי להקל כמה שאפשר על הקשיים הרוחניים שעמם מתמודדים המתגייסים. בין היתר, לשם כך הוקמו מסגרות ה'הסדר' והמכינות הקדם צבאיות.
