הצבא הוקם לשם מלחמה ונטילת חיים, ולכן הוא מקום קשוח ואגרסיבי שעניינו הוא לרדוף את האויב, להביס אותו ולנצח במלחמה.
האישה, לעומת זאת, ניחנה ביכולת (ולכן בתפקיד) להעניק לעולם חיים, חום ועדינות. האווירה בצבא פוגעת בעדינות הטבעית והנשית, ובעתיד הלא רחוק – האימהית.
זה לא אומר שהנשים הן סוג ב'. להיפך – הצבא הוא המקום הלא אידאלי, שחבל שאנו נצרכים לו; הנשים הן אלה שנמצאות במקום הנכון והאידיאלי.
ההתנהלות הצבאית מערכתית וגברית מאוד בתפיסתה. לאישה לא נכון לחיות במערכת כזו.
מבנה: יחסי המרות בצבא, מלבד בעיית הצניעות שבהם, פוגעים גם בצדדים הנשיים.
בצבא אי התאמה לטבע האישה: בצבא ישנם כללים על תכשיטים, איפור וכיו"ב, ואין כמעט יכולת לבחור ולהתחדש בביגוד ובמראה. זה דבר שאינו תואם את הטבע הנשי של התחדשות, זרימה והשקעה במראה. כמו כן, אין בצבא התייחסות לצורך הנפשי של האישה לרגיעה בזמנים נשיים.
בחוברת לבחור נכון מתקיים דו שיח כנה ופתוח בין הבת, שירה, לאמה לקראת ההחלטה הגורלית על המשך דרכה. הנה קטעים מהשיח ביניהם על הנושא כאן:
למה? אני לא מבינה את זה. מדוע בת אינה יכולה להצליח בצבא בדיוק כמו הבנים, גם מבחינה צבאית וגם מבחינה דתית?! כל ההתנגדות הזו של אנשים, של רבנים, שחלקם אני לא ממש מכירה אבל אומרים שהם רבנים חשובים, נראית לי לא מחוברת ולא מובנת. אולי היא נובעת מתפיסת עולם מיושנת שלא רוצה לתת לבנות להתפתח..?!
אני מציעה להתחיל מתוך עין טובה. אין סיבה לחשוב שיש לרבנים משהו נגד הנערות. אם כבר הפוך – ההתנגדות שלהם לגיוס הבנות היא מפני שהם חושבים שזו טובת הנערות, וגם טובת צה"ל.
איך זו טובת הנערות?
זו שאלה יפה, וזה באמת קצת מבלבל, כשמסביב אנחנו מוצפים כל הזמן באמירות כמה הגשמה והתפתחות אישית יש בצבא. אבל בראש ובראשונה צריך לזכור מהו צה"ל – מה מטרתו ולמה נועד. צה"ל הוקם כדי להיות כוח לוחם שיגן על מדינת ישראל. וכידוע, מלחמות אינן דבר נעים! הן כוללות בתוכן, נרצה או לא נרצה, אגרסיביות רבה. תפקידו של צבא הוא להילחם וליטול חיים. הדרך לשם רצופה במסע הכשרה ארוך, שבמהלכו אמור הנער לרכוש לעצמו את הקשיחות ואת האגרסיביות הקרבית, כדי להצליח לעשות את הנדרש ממנו ברגע האמת. שלא תביני לא נכון, המציאות הצבאית עלולה לפגוע גם בבנים. תשאלי את אבא שלך. תבקשי שיספר לך מה עבר עליו כשהיה קצין במלחמת לבנון השנייה... המציאות הצבאית בכלל, והמלחמה בפרט, פוגעת בעדינות הנפש והופכת את האדם למחוספס יותר. כמובן, אין ברירה. כדי שעם ישראל ישרוד, אנחנו צריכים צבא חזק ומנצח, וזו אכן מצווה גדולה לסייע לכך. ובכל זאת, כאשר מדובר בבנים, שבאופן טבעי קשוחים יותר, הנזק קטן יותר. אצל נערות, שהתברכו בטבע נשי ואימהי עדין יותר, הפגיעה ממילא קשה יותר.
אני מנסה להבין את כוונתך, במה זה מתבטא?
אומרים שברומא עליך להתנהג כרומאי. בצה"ל עליך להתנהג כחייל. עם הזמן הדבר מקרין על השפה וההתנהגות – הן נעשות קשוחות ואגרסיביות יותר, ופחות נשיות.
אני מאמינה מאוד בנשיות, ובכישרון המיוחד של האישה לתת חיים, חום ועדינות לעולם. אישה צריכה לחיות את החיים, להיות מחוברת אליהם ולחוש אותם, ואילו עניינו של הצבא הוא לרדוף את האויב, להביס אותו ולנצח במלחמה.
את יודעת, היום נוצר סטראוטיפ כאילו המניעה מבנות לשרת בצבא מלמדת על כך שהן סוג ב', פחות חשובות. ההפך הוא הנכון! צבא הוא לא עולם אידאלי, אלא במובן גדול אילוץ, משהו שאנו מוכרחים בו כדי להגן על ביטחוננו. אנו מייחלים ליום בו לא יישא גוי אל גוי חרב, לא נצטרך צבא, וכולנו נהיה עדינים, אנשי שלום. במובן מסוים, ואני יודעת שזה נשמע כקלישאה, אבל אני מאמינה בכך, עדינותן הטבעית של הנשים קשורה לכך שהן שייכות בטבען לאותו עולם טהור ומתוקן שעתיד לבוא.
תסבירי לי יותר למה את מתכוונת.
ביהדות, האיש והאישה אינם בתחרות או במאבק על אותה משבצת, כפי שמקובל כיום בעולם המערבי לטשטש את ההבדלים בין המינים, ובעצם לטשטש בעיקר את זהות האישה, משום שמצופה ממנה להיות כמו גבר – חיילת, קשוחה, מצליחנית ודורסת. בעולם כזה, הצלחה נמדדת באמות מידה גבריות, ואילו התכונות הנשיות נחשבות תכונות חלשות. זו טעות, כי איש ואישה אינם זהים. לכל אחד ייחודיות משלו, וכך הם משלימים זה את זו. סימן לכך הוא היכולת המופלאה של האישה ללדת, להביא נשמות לעולם ולהצמיחן. האופי הנשי והאימהי הוא חיוני לכישרון הזה, והפגיעה בנשיות שמתרחשת בצבא לא ממש מסייעת לייחוד הנשי המופלא והחשוב הזה.
אני מבינה את הרעיון, אך אני מדברת איתך על גיוס לצבא בעוד זמן קצר, ואת מדברת איתי על חתונה וילדים...
זה מגיע יותר מהר ממה שאת חושבת, יקרה שלי. אבל אני רוצה להגיד לך שגם הזמן עד שזה יקרה, בעזרת ה', חשוב מאוד, כי הוא זה שקובע איך תגיעי ליום ההוא. אני רוצה לשתף אותך במשהו שאת אולי עוד צעירה קצת מכדי להבין, אבל אני מרגישה שהוא ממש חשוב בהקשר שלנו. סיפרתי לך שגם אני בגילך עברתי את ההתלבטות הזו. אבל אז לא ידעתי ולא הרגשתי את מה שאני מרגישה היום. זו תחושה שנולדה אצלי שהבן הבכור שלי נולד, והלכה והתחזקה במשך כל שנות האימהות שלי. מאוחר יותר גם שמעתי הרצאות ושיעורים שהבהירו לי שאלה לא סתם תחושות ודמיונות שלי, אלא דברים מבוססים. העניין הוא זה: לנו, הנשים, יש ייעוד סוּפּר חשוב בחיינו: אחריות על המשך זהותו של עם ישראל. זה אולי נשמע בומבסטי, אבל זה כל כך אמיתי ונכון כשאת רואה את זה בשטח. בהיותנו האימהות שמגדלות את דור ההמשך, יש לנו כוח עצום להשפיע על הילדים שלנו, להטות את כיוון צמיחתם כשהם עוד קטנים ולנטוע בהם – באמצעות הרכות שלנו, הקרבה שלנו, האימהות שלנו – את כל מה שיקר וחשוב לנו. כיוון שכך, אנחנו חייבות להבין שהאחריות שלנו איננה רק על הזהות הדתית של עצמנו, אלא גם על זו של הדורות הבאים. זה אולי נשמע לך עכשיו גדול ורחוק, אבל כשאת בונה את עצמך – גם בשנים האלה – את בעצם כבר בונה את הדור הבא. זה הייעוד שלך, שלנו. לכן מובן שככל שאנחנו שומרות היום יותר על הזהות הדתית והצניעות שלנו, כך מתעצבת גם ההשפעה שלנו על ילדינו ועל דורות ההמשך.
כלומר, בעצם עומדים פה על כף המאזניים שני ערכים: הקיום של עם ישראל – בעזרת סיוע ללחימה על הגנתו, ומילוי הייעוד ההיסטורי הנשי – שמירת הזהות של עם ישראל. וכיוון שהתפקידים בצבא אינם חייבים להיעשות דווקא על ידי נשים, וכיוון שהם כרוכים בכל הסיכונים הרוחניים שדיברנו עליהם, וכיוון שפגיעה ברוח האישה היא פגיעה לא רק בה אלא גם בדורות ההמשך – המשקל מכריע לכיוון שמירת הייעוד שלנו, לכיוון האחריות ההיסטורית שלנו.
יכול להיות שכרגע הדברים נראים לך גבוהים ורחוקים, אבל אני מאחלת שבעוד כמה שנים, כשגם את כבר תהיי אמא בעזרת ה', תרגישי אותם בעצמך...
