קיימת אשליה ביחס לתפקידים בצבא: כולם שומעים סיפורים מדהימים על כל מיני תפקידים נוצצים, וזה יוצר אצל הבנות אידיאליזציה ביחס לשירות בו. אבל בפועל השירות נראה אחרת לחלוטין. הבת יכולה להגיע לתפקיד דומה למה שרצתה, אך מספיק שנתון אחד יהיה שונה, והיא תמצא את עצמה במקום אחר לגמרי משדמיינה, מבחינת האנשים שעליה לשהות איתם 24/7, מבחינת התפקיד עצמו או מבחינת התנאים והאווירה.
חשוב להיות מודעים למורכבותו של המסר: מצד אחד אוהבים ומעריכים את צה"ל, מצד שני מספרים על הבעיות הקיימות בו (מומלץ לראות את השיחה של הרב יוני לביא בכנס לבחור נכון של ארגון חותם.)
הבת יכולה להתעורר לחלום בלהות שבו היא בתפקיד, במקום, ביחידה או באווירה שאינם מתאימים ואינם רצויים לה, ואין לה שום אפשרות לצאת מהם.
גם למדור 'בת חיל' ול'אלומה' כמעט שאין יכולת לשנות תפקיד לחיילות אחרי ההצבה.
היחידות אינן נותנות לחיילים ולחיילות לנשור מהן ולעבור למקום אחר. מקסימום מעבירים מיקום בתוך היחידה עצמה, אך קשה עד בלתי אפשרי להוציא למקום אחר לגמרי. החיילים נחשבים 'רכוש צה"ל', והצבא עושה בהם מה שהוא רואה לנכון ומציב אותם לפי שיקוליו במקום שהוא צריך כרגע. יש לו שיטת עבודה ברורה ויחס ידוע מראש לכל בקשת מעבר. הנשר קיים בכל היחידות ובכל זמן, ולכן, גם אם הבת הדתית אינה מרוצה מהמקום שהושמה בו, היא החיילת המיליון שמבקשת לצאת, והצבא לא יראה בה בת יחידה ולא יצא מגדרו לעזור לה. צה"ל אינו רוצה לאבד חיילים בנשר (כי לא יקבלו אחרים), ולכן איש לא יוכל לעזור לה לצאת, גם לא בפרוטקציה. חשוב מאוד לדעת זאת מראש.
בחוברת לבחור נכון מתקיים דו שיח כנה ופתוח בין הבת, שירה, לאמה לקראת ההחלטה הגורלית על המשך דרכה. הנה קטע מהשיח ביניהם על הנושא כאן:
יש משהו בכל מה שאת אומרת. אבל אני חושבת שכשם שאוכל ללמוד באוניברסיטה ללא בעיה, וכן לעבוד במקום מעורב, כך גם בצבא. אינני מבינה מה ההבדל בין הדברים.
קודם כול, אכן, בכל שלב בחיים יש לבדוק האם המקום שנכנסים אליו ראוי ומאפשר אורח חיים דתי. אך ההבדל בין הצבא לאקדמיה או לעולם העבודה הוא גדול. שם מדובר במסגרות חופשיות – תמיד אפשר לקום וללכת. מדובר בתקופה ובמסגרת בוגרת יותר, ובתנאים לחוצים פחות. בצבא הכול הרבה יותר אינטנסיבי – נשארים לישון יחד במחנה, בשטח או ברכב, ביום חול ובשבתות כאחד. האווירה החברתית תופסת מקום חשוב, ואיש אינו רוצה להרגיש שהוא איננו חלק ממרכז העניינים או שאין לו חברים. כל הדברים הללו רלוונטיים גם בשירות שאינו קרבי, והם מתחזקים ביתר שאת כאשר בת משרתת בבסיס סגור, בעיקר אם היא משובצת במפקדת חטיבה או גדוד לוחם, בחמ"ל או בכל מסגרת מבצעית.
גם בשירות הלאומי במקומות רבים, אנחנו עובדות בחברת גברים חילונים, צעירים ומבוגרים, בסביבה לוחצת ומאתגרת. (מתוך חוברת לבחור נכון)
אין ספק שיש בעיות וחסרונות גם בשירות הלאומי. ובכל זאת, בשירות הלאומי ישנה אפשרות תמרון גדולה יותר של הנערה בבחירת מקום השירות, מה שמאפשר לה למצוא את המקום המתאים לאופייה ולרמתה הרוחנית. בסופו של דבר, בשירות הלאומי, שהיא מסגרת שמלכתחילה נוסדה בהתאמה לבת הדתית, יש בחלק ניכר מהמקומות סביבה דתית תומכת. בנוסף, מדובר בסביבה של אנשים בוגרים ונשואים, שממנה חוזרים בכל ערב לדירת בנות השירות, ולא במציאות של רווקים צעירים שחיים יחד 24/7. ההבדל בין השירות הלאומי לצבא בולט בצורה ניכרת בשבתות ובחגים. בצבא מקובל 'לסגור' שבתות רבות, ולא קיימת אווירה שבתית, בעיקר אם הבת נמצאת לבדה, או עם חברה אחת, בתוך חברה של חיילים ששומעים מוזיקה וצופים יחד בטלוויזיה. בשירות הלאומי לעומת זאת, ברוב השבתות חוזרים הביתה, לסביבה המשפחתית, וגם כאשר נשארים, מתארחים בדרך כלל אצל משפחות שומרות שבת ושומרים על השבת במרחב הדירתי.
וההבדל הגדול ביותר: למרות השליחות והמחויבות הגדולה בשירות הלאומי, יש שם יותר מרחב אישי; הניידות גדולה יותר. חשוב לזכור, הצבא הוא מקום שבו אי אפשר לקום וללכת, או פשוט לבקש לעזוב. הוא מסגרת כובלת, נתונה לחסדיהם של מפקדים, נגדים ואנשי משמעת. מסגרת של מדים ופקודות אחידות, שתפקידן, בין השאר, להסיר מחיצות בין אנשים וליצור תחושה של חבורה אחת.
