א. רגילים לחשוב שבית ראשון נחרב על שלש עברות, עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים (יומא, ט). אך אין אלה הסיבות היחידות, ויש רשימה ארוכה של סיבות לכך ובהן אי-קיום השמיטה (אבות, ה,ט), ביזוי תלמידי חכמים ועוד (שבת קיט). אחת הסיבות המפורשת בדברי הנביאים היא חילול שבת:
שמעו דבר-ה' מלכי יהודה וכל-יהודה וכל ישבי ירושלם הבאים בשערים האלה. כה אמר ה' השמרו בנפשותיכם, ואל-תשאו משא ביום השבת... ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת וכל-מלאכה לא תעשו... ולא שמעו ולא הטו את-אזנם ויקשו את ערפם... והיה אם שמע תשמעון אלי נאם ה' לבלתי הביא משא בשערי העיר הזאת ביום השבת, ולקדש את-יום השבת... ובאו בשערי העיר הזאת מלכים ושרים ישבים על-כסא דוד... ואם-לא תשמעו אלי לקדש את יום השבת... - והצתי אש בשעריה ואכלה ארמנות ירושלם ולא תכבה (ירמיהו יז). נבואה זו התגשמה בחורבנו של בית ראשון.
בימי שיבת ציון, התעוררה שוב בעיית חילול השבת, ונחמיה התמודד עימה בתקיפות:
בימים ההמה ראיתי ביהודה דרכים גתות בשבת ומביאים הערמות ועומסים על החמורים ואף-יין ענבים ותאנים... ומביאים ירושלם, ביום השבת... והצורים ישבו בה, מביאים דאג וכל-מכר, ומוכרים בשבת לבני יהודה, ובירושלם. ואריבה, את חורי יהודה, ואמרה להם, מה-הדבר הרע הזה אשר אתם עשים, ומחללים, את יום השבת? הלוא כה עשו אבתיכם, ויבא אלהינו עלינו את כל-הרעה הזאת... ואתם מוסיפים חרון על-ישראל לחלל את-השבת... ואמרה ויסגרו הדלתות, ואמרה, אשר לא יפתחום עד אחר השבת... וילינו הרוכלים ומוכרי כל-ממכר, מחוץ לירושלם פעם ושתים. ואעידה בהם, ואמרה אליהם מדוע אתם לנים נגד החומה? אם-תשנו, יד אשלח בכם! מן העת ההיא, לא באו בשבת (נחמיה יג).
נחמיה מגדיר את חילול השבת כסיבה לחורבן, ואת קיומה כתנאי להצלחת שיבת ציון.
ב. גם כיום, ישנה חולשה בשמירת השבת, והיא אינה בעיה של "פגיעה ברגשות הדתיים". אמנם קיימים עדיין מאבקים למניעת חילול שבת ליד ריכוזי-אוכלוסיה דתית, אבל הנושא כעת הוא לא פחות מאשר שאלה קיומית. מי שחרד לקיומה של המדינה אינו יכול להישאר אדיש כשהשבת נרמסת בפרהסיא בקצב הולך וגובר, בידי מוסדות המדינה. הלב מתכווץ למראה חילול-הקדש, ודואג, דואג מאוד מפני התוצאות הרוחניות והמעשיות.
המאבק לשמירת השבת בפרהסיא הישראלית החל כבר בימי העליה השניה, ואותו הוביל דוקא הרב קוק, אוהב ישראל הגדול, שראה את החיוב גם במקום שאחרים לא הבחינו בו. הוא עשה כל מאמץ למניעת חילול-שבת, בחיפה ותל-אביב, כפר יחזקאל ומזרע, ובכל ארץ-ישראל.
לכאורה, "לא מתאים" לרב קוק לעסוק בזה, כיון שמאבק עלול לעורר רגשי-עוינות. אבל במחשבה שניה – דוקא האהבה ורגש האחריות מדרבנים לפעול ולא להתעלם, וכך השיב לטענתם של אנשי עין-גנים (כיום רחוב עין גנים בפתח-תקוה) כי חילול השבת שלהם (תרעא 1911) נעשה ביישובם הפרטי ואין זה עניינו:
"אלמלא שאנו חשים את רגש האחוה לכל אחינו, גם להרחוקים, ובפרט לאלה אשר נושאים הם, באיזה מובן שהוא, את דגל האומה בידם — לא היה הענין כל כך מרעיש אותנו... הננו קוראים למחות נגד השגיאה הנוראה של הפועל הצעיר, החושב את עצמו למשפחה בפני עצמה, כאילו דבר אין לו עם כלל האומה... דעו אחים, בני ישראל אתם כולכם, ועין גנים עיר היא בארץ ישראל, עיר הקודש היא... נקוה ממנה, שנוכל לחוש לה את כל חושי האחוה הכללית של כל אחינו בני ישראל...".
הראי"ה פנה גם להנהלת הקק"ל, בעלי האדמה, להפעיל את השפעתם: "השיטה של העלבת קדשי דתנו הקדושה בצורה בולטת מאד, ביחוד בחילול שבתות וימים טובים, התפשטה מאד בחוגי הישוב... לדאבון לב כל אשר רגש ישראל חי בקרבו, המשתומם למראה עיניו לראות קודש קדשיו נרמסים בידי אחים, בארץ ישראל, בארץ הקודש". במקביל פנה לאנשי "המזרחי", במליאת הקונגרס הציוני העשירי, ומאז ואילך בכל הקונגרסים, למחות בתוקף נגד חילול שבת, ואף לאיים בתעמולה שלילית נגד איסוף הכספים לקופה הלאומית.
נקודת המוצא של הראי"ה, התבססה על מחויבות לכל חלקי העם, כולל החלוצים החילוניים - "ישראל, אף על פי שחטא, ישראל הוא". דווקא ההזדהות עם מפעל תחיית הארץ, והקרבה למתיישבים אפשרה לו לדרוש מהם הקפדה על כבודה של המסורת.
הראי"ה הבהיר כי הלאומיות היהודית מחייבת את נושאיה ביתר-שאת בשמירה על דת ישראל, עימה היא מזוהה וממנה היא נובעת בכל מהלך ההיסטוריה. לכן השמירה על כבוד הדת בפרהסיא מחייבת גם את מי שלא שומרים מצוות בחייהם הפרטיים. כך כתב לדיזנגוף בקשר ל"חוקת השבת" בתל אביב, שאותה קידם הרב בעצמה רבה: "אני מוצא שהדרישה... היא דרישה אזרחית עברית גמורה ולא דרישה דתית. בתור אזרחים עברים בארץ העברית אנו דורשים שדת ישראל תהיה מוכרת בזכותה הרשמית, וזה מחייב שבעניינים של ציבוריות ושל פרהסיא תוכר קדושת השבת גם בתור חוקה אזרחית. פחות מזה לא יוכל לדרוש כל איש יהודי המכבד את עצמו ואת עמו".
הראי"ה לא היה בודד במאבקו על ערכי היהדות בכלל, וקדושת השבת בארץ ישראל בפרט, ויחד עמו נאבקו הרבנים בכל רחבי הארץ – תל אביב, חיפה ועוד.
שותפות הדוקה ביותר התקיימה בין הראי"ה לבין מנהיגי ה'מזרחי', ובראשם ר' מאיר בר-אילן, הרמן שטרוק והרב מיימון. הם נאבקו יחדיו בתוקף וללא הרף, למען שמירת השבת בפרהסיה בכל ארץ ישראל. דוקא יריביו של הראי"ה מבני היישוב הישן שבירושלים, ובפרט הקנאים שבהם, כמעט לא עשו מאומה בנדון זה, ובחרו לתקוף דוקא אותו (הרחבת הנושא לפרטיו ההיסטוריים והאידיאולוגיים - בספר "להכות שורש", אותו הוצאתי עם הרב איתם הנקין הי"ד).
על כתפיהם של מוסד הרבנות הראשית לישראל מימי הרב קוק ועד היום, הנציגים הדתיים מימי הקונגרס הציוני ועד הכנסת, והציבור הדתי לדורותיו, מוטלת המשימה העתיקה שבה עסקו הנביאים – לפעול לשמירת השבת הציבורית. וצביון הפרהסיא היהודי, למען כבוד-שמים, ולמען הצלחתה של שיבת ציון השלישית, אשר לא תיכון ללא חיבור אמיתי ומעשי לשורשיה הרוחניים.
