בפרשת פקודי מסתיימת בשעה טובה מלאכת הקמת המשכן.
אם מישהו מאיתנו היה מתבקש לבנות ארמון למלך חשוב, אין ספק שהיינו עושים זאת על הצד הטוב ביותר, כל אחד מאיתנו שהיה אחראי לפרוייקט לאומי בסדר גודל שכזה היה נרגש, מתמלא אחריות רבה ועוסק במלאכת הבניה, לפחות כאילו זה היה הבית והעסק הפרטי שלו.
מלאכת הקמת המשכן היתה מורכבת מאד וקשה, היא היתה מעשה אומן והצריכה אנשים מיוחדים במעלתם שיעסקו בה, ובראשם מי שניהל את כל התרומות ותהליך הבניין זה היה משה רבנו.
אך למרות שמשה רבנו ניהל ופיקד על המבצע המורכב של הקמת המשכן הוא לא מנכס קרדיט לעצמו, לא תופס בעלות עליו, לא "מרגיש בבית" ולא נכנס למשכן עד שהקב"ה קורא לו להיכנס.
משה רבנו, רועה הרועים של עם ישראל, מלמד אותנו שכאשר אנו עושים מעשים למען הכלל, חשובים ככל שיהיו, זה לא מקנה לנו בעלות עליה, העשייה שלנו מסורה לכלל.
בת השירות היקרה,
לעיתים השירות מכל הלב והעבודה עם כל הנשמה עלולים לגרום לנו להיקשר ולקחת ללב את העשייה שלנו, אנו עלולים לתפוס בעלות עליה, לנכס אותה לעצמנו ולדחוק שותפים לדרך.
כמו במשכן, בשירות הלאומי את זוכה לעסוק במלאכת הקודש של תרומה לכלל ישראל. השירות לכלל היא לא עסק פרטי שלנו, זה מסור לכלל. ככל שתזכרי שאת עוסקת במלאכת הקודש של הכלל כך תזכי להיכנס במשכן של כלל ישראל, להיות שותפה של הקב"ה בבניין עם ישראל וה' ישפיע עלייך ברכה ואור בכל מעשה ידייך.
