מחבר המאמר: הרב יעקב אריאל
"ויקחו לי תרומה" – נאמר בתורה (שמות כה, ב), ולא 'ויתנו'. אפשר היה לפרש זאת בטעות כמניע תועלתי, דהיינו: כדאי לאדם לתת, כי הוא מקבל בכך תועלת: מכבדים ומעריכים אותו. החברה נעשית טובה יותר, בבחינת "שמור לי ואשמור לך". זו עלולה להיות תוצאה של תפיסת עולם חומרנית קיצונית, בה יש מקום רק לצרכיו הגופניים. אין רוח, אין ערכים, אין אידיאלים.
אולם התורה אמרה: "ויקחו לי תרומה". ראשית – התרומה היא רק לשם שמים. שנית – בתרומה אדם לוקח כביכול את ה' בכבודו ובעצמו אליו. הא כיצד? הנותן הוא לוקח. הוא מקבל יותר משנותן. אין לו רק סיפוק מהמעשה הטוב בלבד. אלא עצם הנתינה יש בה קבלה. כי המצווה היא לא רק לדאוג לזולת, לרחם עליו ולסייע לו ככל שניתן; אלא לעשות חסד. לא רק צורכי הזולת הם הגורמים לכך שנצטרך לתרום להם מאוננו, מהוננו ומזמננו; אלא חובתנו כבני אדם היא לתת. אדם שאינו נותן אינו אדם. כי האדם נברא בצלם א-להים, וה' אינו מקבל מזולתו דבר. הוא רק נותן. וכך גם האדם שנברא בצלמו חייב לתת.
התפיסה ההומניסטית השטחית, המעמידה את האדם במרכז – סופה שהיא מעמידה את הפרט במרכז. היא אגוצנטרית. רוממות הערכים והמוסר בגרונה וחרב ההפרטה והאגואיזם בידה. אין שני אלו יכולים לדור בכפיפה אחת. לפי התפיסה ההומניסטית האמיתית, המכירה באדם כיצור שנברא בצלם א-להים, האדם חייב לתת, ומשום כך הוא אלטרואיסט במהותו. "כי זה כל האדם".
אדם כזה אינו סבור שהוא נותן. כי הנותן יוצא מנקודת הנחה שהכול שלו, שהכול מגיע לו, ולכן הוא 'עושה טובה' בשעה שהוא נותן. זו לא הגישה הנכונה. האדם הטוב אינו נותן; כי אין לו משלו. הוא לא נותן תחושה לזולתו שעושה לו טובה. אדרבה, הוא חש כאילו הוא מקבל. הוא מרגיש שהנזקק הוא שעושה עִמו טובה בכך שהסכים לקבל ממנו כדי שהוא יהיה אדם. אדם כזה הוא "לוקח" ולא נותן. באותה שעה הוא לוקח כביכול את הקב"ה בכבודו ובעצמו עמו במלאכתו; כי באותה שעה הוא מדגיש את היותו נברא בצלם א-להים, הוא פועל מכוח הא-להי שבנשמתו.
באותה שעה מתרוממת אישיותו מרמה אנושית רגילה לרמה שמימית. לכן נקרא המעשה ההתנדבותי, בין בכסף בין במאמץ, בשם "תרומה". ועל כך נאמר: "צדקה תרומם גוי" (משלי יד, לד).
אלא שיש לשאול: מהי הדרך הראויה לנתינת הצדקה, הצדקה הוולונטרית, הניתנת ביוזמה אישית של האדם, בבחינת: "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" (שמות כה, ב), או הצדקה הממוסדת, בבחינת "תקחו את תרומתי"?
"מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל מישראל שאין להם קופה של צדקה" (רמב"ם, הל' מתנות עניים פ"ט ה"ג). קופה זו הייתה נגבית על ידי מס קצוב שהוטל על כל אדם לפי אפשרויותיו. אלא שאדם מישראל לא נפטר ממצוות צדקה בהעלאת מס קצוב בלבד. בכל קהילה היה גם תמחוי – דהיינו: תרומת מוצרי מזון לעניים ולאורחים שאין להם מה לאכול. וכמו כן היו תרומות כספיות מזדמנות.
בימינו, המדינה מאורגנת יותר מאשר בעבר. ומדינה מתוקנת מעלה על ראש מעייניה את הצורך למנוע עוני, לפתור בעיות מצוקה ולצמצם פערים כלכליים במידת האפשר. אי אפשר שלא להתפעל מההישגים הסוציאליים של מדינת הסעד המודרנית. אין אדם במדינה שיגווע ברעב או שלא יזכה לטיפול רפואי מינימלי, לקורת גג על ראשו ואפילו להבטחת הכנסה מינימלית. הישגים אלו הושגו בזכות מערכת מיסוי מאורגנת, המאפשרת תקצוב מסודר ומתוכנן היטב. עם זאת, עדיין לא תם אביון מן הארץ, והפערים הולכים ומעמיקים. לעולם לא יוכל הממסד לפתור את כל הבעיות.
מאידך גיסא, השאלה העקרונית הנשאלת היא: האומנם הפתרון הממסדי, עם כל יעילותו, מהווה מענה הולם למצוות החסד ולשאיפתו של האדם לעזור ולסעוד את הזולת מרצונו החופשי? מוסכם עלינו שללא ממסד מאורגן אין סיכוי להגיע לרמת היעילות שהושגה כבר במדינה המודרנית. רצון אישי בלבד לא יצליח להבטיח אפילו את המינימום שהחברה הגיעה אליו. עם זאת, השאלה העקרונית היא מה עדיף – טובת הנזקק, או רמתו המוסרית של הנותן? ובמילים אחרות: מצוות צדקה היא שהנותן ייתן או שהמקבל יקבל?
נראה שנחלקו בדבר שניים מהוגי הדעות הגדולים של היהדות: הרמב"ם והמהר"ל מפראג. בפירוש המשנה באבות (פ"ג מט"ו), "הכול לפי רוב המעשה" – פירש הרמב"ם:
שהמעלות אמנם יגיע בכפול המעשים הטובים פעמים רבות... והמשל בו כשיתן האדם למי שראוי אלף זהובים בבת אחת לאיש אחד, ולאיש אחד לא יתן כלום – לא יעלה בידו מדת הנדיבות בזה המעשה האחד הגדול כמו שמגיע למי שהתנדב אלף זהובים באלף פעמים, ונתן כל זהוב מהם על צד הנדיבות; מפני שזה כפל מעשה הנדיבות אלף פעמים והגיע לו קנין חזק; וזה פעם אחת לבד התעוררה נפשו התעוררות גדולה לפעול טוב, ואח"כ פסק ממנו... וזה ענין אמרו "לפי רוב המעשה" אבל לא לפי גודל המעשה.
ולדעתו עדיף שאדם יחלק אלף זהובים לאלף עניים מאשר ייתן את כולם לעני אחד. כי רק כך הוא קונה את מידת הנדיבות (וכך נוקט ה"חפץ חיים" בספרו "אהבת חסד", פרק יג). המהר"ל מפראג (בפירושו "דרך חיים", וכן בנתיב הצדקה פרק ד בסופו, ובחידושי אגדות בבא בתרא ט, א) חולק עליו וסובר שעדיף לשקם עני אחד, או כמה עניים, מאשר לחלק את הכסף לעניים רבים. אמנם הנותן יקנה את מידת הנדיבות, אך העניים לא יפיקו מכך תועלת. ולדעתו, המטרה היא טובת העניים.
נמצא שיש לפנינו שתי גישות עקרוניות: מהי מטרת הצדקה? לדעת הרמב"ם – טובת הנותן, ולדעת המהר"ל – טובת המקבל.
נראה שלשאלה זו יש מקורות בין התנאים והאמוראים.
נאמר במסכת בבא בתרא (י, א):
וזו שאלה שאל טורנוסרופוס הרשע את ר' עקיבא: אם א-להיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם? אמר לו: כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם.
לכאורה, תפיסתו של הגוי הייתה טובת העניים, ואילו תפיסתו של ר' עקיבא היא – טובת הנותנים.
אולם לא יעלה על הדעת שהמהר"ל סובר כטורנוסרופוס הרשע, בניגוד לדעת ר' עקיבא. ואכן, יש גם לדעתו סימוכין בחז"ל.
עוד נאמר שם (דף ט, ב):
דרש רבה: מאי דכתיב "ויהיו מוכשלים לפניך..." (ירמיה יח, כג)? אמר ירמיהו לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, אפילו בשעה שכופין את יצרן ומבקשין לעשות צדקה לפניך – הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים, כדי שלא יקבלו עליהן שכר.
כלומר, גם אם אדם נתן צדקה בתום לב, אך המקבל לא היה עני הראוי לקבל צדקה, הנותן לא יצא ידי חובתו. ואף על פי שהנותן עשה ככל יכולתו, לא די במעשיו. יש גם צורך שהמקבל הראוי לכך אכן יקבל את הצדקה. כלומר, המצווה היא שהמקבל יקבל.
ובחידושי הריטב"א (כתובות מט, ב ד"ה הא), על השאלה מדוע כופין על הצדקה, הוא עונה: בגלל טובת העניים. כלומר מצד הנותן לא היה מקום לכפות עליו את קיום המצווה, אך בגלל צורכי המקבלים יש מקום לכפייה על הצדקה.
עוד נאמר שם (בבא בתרא י, ב, וכן בראש השנה ד, א):
האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני, ובשביל שאזכה בה לחיי העולם הבא – הרי זה צדיק גמור.
כלומר, מעשה הצדקה שלו הוא שלם וגמור ואין בו פגם. ואף על פי שהנותן התכוון לחיי בנו ולא לטובת העני, מה בכך? החיסרון הוא רק בכוונה ולא בתוצאה. ומכיוון שהעיקר הוא שהעני יקבל, אין כוונת הנותן מעלה או מורידה. ואולי אדרבה, מכיוון שהנותן מתכוון לחיי בנו, ייתכן שייתן יותר, ונמצא שהעניים משתכרים.
– הרי לנו מקורות שונים שיש בהם פנים לכאן ולכאן, ונמצא שגם לרמב"ם וגם למהר"ל יש על מה שיסמוכו.
עם זאת, נראה שיש מקום למזג בין שתי התפיסות על פי הגמרא במסכת סוכה (מט, ב), שם נאמר:
אין צדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה.
כלומר, יש בצדקה שני מרכיבים: התועלת למקבל ומצוות החסד של הנותן. אמנם אפשר לצאת ידי חובה גם על ידי מרכיב אחד, כאשר המקבל אכן קיבל, ולכן הנותן נחשב כמי שנתן צדקה גמורה. עם זאת, הצדקה משתלמת, כלומר השכר הוא גדול יותר, ככל שמידת החסד מהווה מרכיב גדול יותר במעשה הצדקה.
המסקנה העולה מדברינו היא שאכן שיטת הסעד הנהוגה כיום במדינות הנאורות היטיבה מאוד עם הרבדים הנמצאים במצוקה חברתית. מאידך גיסא, יש בה חיסרון. הציבור סבור שמכיוון שיש מוסדות ופקידים המתמסרים לטיפול בשכבות המצוקה, הוא פטור מלסייע, שהרי הצדקה כבר נעשית. אולם מידת החסד נפגמת. הפתרון לכך הוא להרבות בהתנדבות ובמעשי חסד.
למען האמת, הממסד אינו מסוגל לענות על כל הצרכים. הוא אינו יכול לספק את כל התביעות, ובעיקר לא את הצד האנושי. לא די בפתרון ממסדי. יש צורך בגורם האנושי. הזקוקים לעזרה מצפים גם לתמיכה נפשית, להקשבה, להבנה, לרֵעות אישית. וכך נאמר במסכת כתובות (קיא, ב):
"ולבן שיניים מחלב" (בראשית מט, יב) – טוב המלבין שינים לחבירו יותר ממשקהו חלב.
החברה המודרנית חייבת לעודד התנדבות של מתנדבים בבתי חולים, במרכזי שיקום, בלשכות התעסוקה ובכל מקום אפשרי, כדי שיסעדו את הנזקקים גם בסעד נפשי, כפי שנאמר במסכת בבא בתרא (ט' ע"ב):
כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים מתברך בי"א ברכות, שנאמר (ישעיה נח, י): "ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע...".
בכך מתקיימת לא רק העזרה היותר יעילה לזולת, אלא גם יצירה של חברה שהחסד והדאגה לזולת הם נר לרגליה.
החינוך העצמי לצדק, יושר ודאגה לזולת מושתת על תרגילי אימון רצופים, בהם דואג האדם לפיתוח נטיות עדינות אלו שבנפשו, אשר רעש החיים ומהומתם נוטים להשתיקם ולהחניקם. חינוך אמיתי ומעמיק אינו יכול לסמוך על הזדמנויות מקריות בלבד, בהן יוציא האדם לפועל נטיות אלו שבנפשו. בלי טיפוח מתמיד ושמירה בלתי פוסקת עליהן, עלול חלילה להיווצר מצב שתארע הזדמנות ובה יצטרך הוא להפעיל את הנטיות הללו במלוא עוצמתן, אך מחוסר שימוש והרגל שתרופף כוחן ונחלש וכאילו העלו חלודה.
במה מתבטא רעיון זה בצורתו השלמה והטהורה? לאו דווקא בעזרה לשכן וסיוע לידיד. במקרים אלה פועל האינטרס האישי מתחת לסף ההכרה. השכן והידיד קרובים הם לאדם ברוחם והוא נוטה לעזור להם, כאילו היה עוזר בכך לעצמו, מה גם שבתהומות הנפש פועל השיקול הסמוי של הכדאיות והתועלתיות שבמעשה הטוב – "שמור לי ואשמור לך".
מעשה מוסרי מתבטא בשלמותו ובטהרתו לאו דווקא במקום שהסימפתיה האישית קיימת; אדרבה, כשיש מידה של אנטיפתיה, דווקא אז מקבל המעשה המוסרי את הממד הנעלה שלו. רעיון זה הובע בהלכה מפורסמת: כידוע, העזרה לזולת מתבטאת בין השאר במצוות פריקה (בהמה שרבצה תחת משאה) ובמצוות טעינה (לסייע בידי הבעלים לטעון את המשא על בהמתו). מצוות פריקה חשובה יותר ממצוות טעינה, משום שבפריקה יש גם מצווה כלפי הבהמה משום צער בעלי-חיים. ומי שעומד בפני הברירה איזו מהן להעדיף, עליו להעדיף את הפריקה על הטעינה. אולם אם אחד משני הזקוקים לעזרה הוא שונא של האדם והשני הוא אוהבו, עליו להעדיף את הטעינה של השונא על פני הפריקה של האוהב "כדי לכוף את יצרו" (בבא מציעא לב, ב).
החסד בקהילה, אסור לו שיהיה רק דאגה לשכן הקרוב ועשיית טובה לחבר לדעה, אלא אדרבה, ראשית כול יש לסייע לחבר שאין עמו קשרים הדוקים וחובה לעזור למי שחלוק עליך בדעותיו, לפני הגשת הסיוע לידיד. המעשה הטוב חייב להיות ערך ולא צורך. המצווה חייבת להיעשות לשמה, ללא כל שיקולים צדדיים אחרים.
מאותה סיבה עלינו לשנות את יחסנו לקבצנים ולגבאי מוסדות הפוקדים מדי פעם בפעם את בתינו. לא תהיה בכך משום הגזמה לומר שאין בקרבנו סימפתיה רבה לאורחים אלה. שמועות שונות על קבצנים עשירים וגבאים גובי אחוזים גבוהים יצרו דעה קדומה בקרבנו, ואין מי שמוסמך לקבוע מה אמת בשמועות אלו. ההנחה שהצדקה ניתנת לצורך הזולת וסיפוקו הינה טעות! הצדקה אינה רק צורך המקבל, היא גם צורך הנותן. "יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, עושה העני עם בעל הבית" (רות רבה פר' ה סי' ט). אדם הנותן צדקה פותח את סגור לִבו ואת קומץ ידו. הוא מחנך את עצמו לתת, הוא מרגיל את עצמו לא לקמץ רק לעצמו. זהו תרגיל חינוכי שבאמצעותו שומר הוא על נטיותיו המוסריות לבל תעלינה חלודה ולבל תשתחקנה ותתאבנה.
אדרבה, היא הנותנת! דווקא העדר הסימפתיה לקבצנים ולגבאים השונים ודווקא הספקות והלבטים המלווים את הנתינה להם, המעמידים את האדם במבחן מוסרי קשה, הם הם המצדיקים את מעשה הנתינה. באמצעותם מחנך האדם את עצמו לתת בלי מעצורים ובלי חישובים תכליתיים.
ייתכן באמת שקבצנים אלה אינם זקוקים כל כך לפרוטותינו; אולם אין לנו כלים לבדוק זאת. ועם זאת, העובדה שהקבצן נזקק לרדת לשפל המדרגה ולפשוט יד היא עצמה מוכיחה שהוא נתון במצוקה – אם לא כלכלית, אזי לפחות נפשית. לא למענם אנו חייבים לתת, כי אם למעננו, למען חינוכנו לנדיבות הלב ולפתיחות לזולת. ייתכן שפה ושם הפסדנו סכום פעוט שלא הגיע למטרה הרצויה, אך לעומת זאת הרווחנו רווח כפול ומכופל בהרגילנו את עצמנו לתת. בסופו של חשבון, הצדקה מרוויחה. אדם הרגיל לתת – חלק ניכר מנתינותיו מגיע לייעודו. לעומת זאת זה הרגיל לקמץ, נמנע לפעמים מלתת גם למטרה נחוצה וחשובה. הבה נלמד מהטבע. כמה פזרן הוא. אלפי חרקים ורבבות אבקנים משתתפים בהפרייתה של כמות פירות מזערית. גם האדם עמל הרבה כדי להשיג מעט; במלחמה מטילים טונות של פצצות ויורים אלפי כדורים כדי להבטיח פגיעה ודאית במספר קטן ביותר של מטרות, והוא הדין בצדקה. אמנם אנו נכשלים במתנת חינם במקרים רבים, אולם רק הבזבוז יוכל להבטיח שפה ושם נקלע גם למטרה הנכונה.
בואו חשבון! כמה קבצנים באים אלינו? נניח שניתן לכל אחד בעין יפה, ואז, בכמה יסתכם הסכום הכולל, לכל היותר? מדובר בסכום עלוב ביותר לעומת הכנסתו החודשית של כל אחד ואחד מאתנו. האם כל-כך חשובה ויקרה הקמצנות שכדי לטפחה ולעודדה בקרב נשמותינו, נחסוך שקלים עלובים אלו מכיסנו?
האם גם בבואנו לקנות מעדנים, ממתקים, צעצועים, עיתונים ואביזרי מותרות שונים הננו מדקדקים כל כך שכל שקל לא יבוזבז, חלילה? האם גם במקרים האמורים אנו מעקמים כל-כך את האף על שאנו נאלצים להשליך כמה פרוטות מכיסנו, כפי שאנו נוהגים עם הקבצנים? האומנם בטוחים אנו שהבזבוז שלנו בכל מיני שמחות ואירועים שונים אמנם מגיע לייעודו האמיתי? האם כל אוכל המוגש לפינו עובר את כל חוש ביקורתנו המפותח אם אמנם אין בו נזק לבריאות ואין בו חשש כלשהו (טבל, ערלה, כשרות, ברכה ונטילת-ידיים), כשם שנבדקה על-ידינו כשרותו של הקבצן?
עד שאנו מדקדקים עם אחרים – נדקדק ראשית כל עם עצמנו. עד שאנו בודקים אם אמנם הצדקה מגיעה לייעודה הנדון – נבדוק אם כל הוצאותינו ובזבוזינו מגיעים לאותו ייעוד, כי כל המרחם על הבריות, בלי חשבון, סופו שגם מרחמים עליו באותו קנה-מידה.
מוטב שניכשל במתנת חינם משנכשל בקמצנות חינם.
כי אמרתי עולם חסד ייבנה (תהילים פט, ג).
