רקע
לאחרונה עברה בועדת השרים לענייני חקיקה הצעת חוק של חבר הכנסת איתן כבל ונוספים, שמטרתה היא חיובם של כל מי שמוסר כלב או חתול לאימוץ לסרסם או לעקרם לפני מסירתם.
הצעת חוק זו מצטרפת לכמה הצעות נוספות ברוח דומה שהוגשו לאחרונה.
עוד יש לציין כי תשלום האגרה השנתית להחזקת כלב, לכלב מסורס, נמוכה בכ-300 שקלים מתשלום האגרה לכלב שאינו מסורס. (תזכיר מאת ד"ר בוריס יעקובסון, רשם המרכז הארצי לרישום כלבים, השירותים הוטרינריים).
בעלי החיים הביתיים מצויים בחברת האדם מזה אלפי שנים, וכבר בבריאת העולם אנו מוצאים "ויהי הבל רועה צאן". חלק ממציאות זו היא בעיית ההתרבות המהירה מאוד של אותם בעלי החיים (בעיקר כלבים וחתולים). הרשויות השונות בארץ ובעולם, מתמודדות כבר שנים רבות עם שאלת צמצום ההתרבות של בעלי חיים ביתיים ומשוטטים. האפשרויות המעשיות הקיימות הן:
1. המתת בעלי חיים משוטטים.
2. סירוס ועיקור (הוצאת אברי הרבייה וההולדה) הן של בעלי חיים ביתיים והן של בעלי חיים משוטטים.
3. עיקור הורמונאלי (על ידי זריקות, וכן באמצעות שבב).
מניעת התרבות בעלי חיים כפי שמקובל כיום במדינה
בחוק צער בעלי חיים (ה'תשנ"ד, תיקון מספר 7 ה'תשס"ח) מובא (בסעיף 14 א לחוק):
צמצום ההתרבות של בעלי חיים משוטטים: 14א. (א) שר החקלאות ופיתוח הכפר, לאחר התייעצות עם השר להגנת הסביבה, יקבע הוראות לעניין דרכים שבהן תפעל המדינה לצמצום ההתרבות של בעלי חיים משוטטים; בלי לגרוע מהוראות כל דין, תקציב למימון פעולות לפי סעיף זה לא ישמש לשם המתת בעלי חיים. (ב) תקציב שנתי בסך 4.5 מיליון שקלים חדשים למימון פעולות כאמור בסעיף קטן (א). כאמור בלשון החוק, תקציב זה אינו משמש להמתת בעלי החיים.
למעשה, מדי שנה השירותים הוטרינריים מפרסמים הודעה ובה מוצעת תמיכה לרשויות המקומיות, לצורך עיקור וסירוס בעלי החיים המשוטטים. התמיכה בכל רשות תלויה במספר בעלי החיים שהיא מתחייבת לסרס או לעקר בשטחה, ובמספר התושבים הדרים בה.
דיון הלכתי
איסור הסירוס והעיקור הוא ברור ומוחלט כפי שמובא בתורה (ויקרא כב כד): וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת לֹא תַקְרִיבוּ לה', וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ:
משמעות הדבר היא שאסור לגרום לבעל חיים לאבד באופן מוחלט את יכולת הרבייה שלו. איסור זה הוא הן ביחס לזכרים והן ביחס לנקבות, אם כי חומרת האיסור שונה, בזכרים האיסור הוא מהתורה, ואילו בנקבות האיסור הוא מדברי חכמים.
איסור הסירוס מתבטא בכמה אופנים; הוצאת אברי ההולדה של בעלי החיים או פעולה שגורמת לביטול קבוע של יכולת ההולדה שלהם. מובן אם כן, שפעולה שגורמת לעיכוב יכולת ההולדה באופן זמני אינה נכללת באיסור הסירוס, והיא מותרת.
בשוק כיום ישנן שתי אפשרויות לסירוס ועיקור הורמונאליים: זריקות מדי כמה חודשים, והשתלת שבב שמדכא את הפעילות המינית של בעל החיים למשך כחצי שנה עד שנה.
שתי פעולות אלו הן פעולות שניתן להתירן מבחינה הלכתית, ולכן על מנת להמעיט את אוכלוסיית בעלי החיים יש להשתמש בדרכים אלו. אולם טיפולים אלו גורמים למחלות לבעלי החיים, ויש לפתח חומרים שיגרמו למניעת ההיריון בבעלי החיים, אך לא יזיקו להם מעבר לכך.
בנקבות, מכיוון שאיסור סירוסן הוא מדרבנן, במקרים בהם לא ניתן לבצע עיקור וסירוס הורמונאליים, ניתן לומר לווטרינר גוי שיעשה סירוס קבוע, היתר זה הוא בנקבות בלבד ולא בזכרים.
המתת בעלי חיים משוטטים
בבעלי חיים משוטטים שגורמים נזק מוכח וודאי לבני אדם מותר להרגם כדי שלא יצערו את בני האדם, כפי שמובא בגמרא: "הזאב והארי הדוב והנמר והברדלס והנחש... כל הקודם להורגן זכה". כמובן שהמתה זו צריכה להתבצע באופן שסבלם של בעלי החיים המומתים הוא הקטן ביותר.
סיכום
א. עמדתנו היא כי אין לסרס או לעקר בעלי חיים על ידי הוצאת אברי ההולדה (אברי המין) שלהם, אולם סירוס ועיקור הורמונאליים זמניים מותרים על פי ההלכה, ויש לפעול בדרך זו.
ב. כשאין אפשרות לבצע טיפול הורמונלי מותר להמית את בעלי החיים המשוטטים.
ג. אפשרות נוספת, שרלוונטית לנקבות בלבד, רק במקרים בהם לא ניתן לבצע טיפול הורמנאלי ניתן על ידי וטרינר גוי להוציא את אברי המין שלהן.
אנו קוראים לחברי הכנסת לכלול בתוך הצעות החוק לעיקור וסירוס, אפשרות לבצע פעולות אלו באופן הורמונלי, ולהפנות חלק מהסכום המבוקש בהצעת חוק זו לשם מחקר ופיתוח פרוטוקול מתאים לטיפולים אלו.
מקורות: תלמוד בבלי (סנהדין דף ב עמוד א), רמב"ם (הלכות איסורי ביאה פרק ט"ז הלכה י), שו"ע (אבן העזר סימו ה סעיף א), הרב פרנק (הר צבי יו"ד סימן כג), שו"ת שבט מיהודה (ח"א שער ד, יח).
