כותב המאמר: הרב עזריאל אריאל
המאמר נכתב לרגל השקת הספר 'וחי אחיך עמך' – מדיניות חברתית וכלכלית על פי התורה, ובנוי על פיתוח הרעיונות שנכתבו בו.
שאלת המשטר החברתי-כלכלי הרצוי על פי התורה מלווה את העולם היהודי מאז ימי המהפכה התעשייתית, וביתר שאת – מאז הופעת הציונות, כאשר נדרש היה לדון על דמותה של המדינה היהודית העתידה לקום. הוויכוח בשאלת עמדתה של היהדות ביחס לשאלה זו פושט צורה ולובש צורה, מובאות בו ראיות לצד זה וראיות לצד שכנגד, ללא הכרעה ברורה.
מה שמגביר את הקושי לגבש משנה תורנית סדורה ביחס לשאלות החברה והכלכלה הוא הפער העצום שבין אורח החיים של אבותינו – הן כעם עצמאי בארצו בימי הבית הראשון והשני והן כקהילות מפוזרות בגלות, לבין אותה ישות חדשה שאנו חיים בתוכה, הנקראת: מדינה מודרנית.
כדי לזהות את התפיסה החברתית-כלכלית של התורה, לא מספיק ללמוד את הלכות צדקה, אלא נדרש להעמיק עד היסודות הפילוסופיים העמוקים ביותר של השקפת היהדות, להשוות בינן לבין היסודות הפילוסופיים של התפיסות המודרניות, וברמה היישומית – לצקת את הרעיונות הללו לכלים העומדים לרשותה של המדינה המודרנית. כל זמן שהדבר לא נעשה, נמצא את עצמנו שוב ושוב בפני הביקורת: מדוע נפקד מקומה של הציונות הדתית בשאלות החברתיות העומדות על הפרק?
המהפכה הצרפתית חרתה על דגלה שלושה ערכים: חירות, שוויון ואחווה. את ערך החירות מניפה התפיסה הקפיטליסטית. את ערך השוויון מניפה התפיסה הסוציאליסטית. ועל ערך האחווה נדבר בהמשך.
לשתי תפיסות אלו השלכות נוספות על התשתית הערכית של המדיניות הכלכלית והחברתית. צד אחד מקדש את הקנין הפרטי ואת האחריות האישית, וצד שני שולל את הסגידה לקנין הפרטי ומקדש דווקא את אחריותה של החברה כלפי הפרט. צד אחד רואה את הסיוע לחלשים כזכות מולדת שלהם, וצד שני רואה אותו כחסד הנעשה עמם. צד אחד מטיל את האחריות החברתית על מעגלי השייכות הטבעיים – המשפחה, הקהילה ואף האומה, והשני על מעגל השייכות הפורמלי – המדינה.
אף שבתורה ניתן למצוא תימוכין הן לרעיונות סוציאליסטיים והן לרעיונות קפיטליסטיים, לא נכון יהיה לומר שהיא הולכת ב"שביל הזהב", ההולך בין הטיפות ומנסה לאזן בין התביעות המנוגדות של שתי התפיסות. תשובה מעמיקה יותר נותן ד"ר בנימין פורת, במאמרו "החקיקה החברתית-כלכלית של התורה, עקרונות יסוד" (בתוך 'מבקשי צדק – בין יהדות לכלכלה', בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה). והוא טוען כי התפיסה היהודית איננה "משהו באמצע" בין ערך החירות לבין ערך השוויון בכלכלה, אלא יש לה עיקרון מארגן אחר: ערך האחווה.
עיון במקורות מאשר את התזה של פורת. בכל הפרשיות בתורה בהן מדובר על צדקה וחסד, מופיעים בעקביות ובהטיות שונות המונח: 'אחיך' או 'רעך'. גם הרמב"ם, בהלכות מתנות עניים (פ"י ה"ב) מבסס את הצדקה על האחווה, וכותב:
וכל ישראל והנלווה עליהם כאחים הם, שנאמר: 'בנים אתם לה' א-להיכם'; ואם לא ירחם האח על האח, מי ירחם עליו? ולמי עניי ישראל נושאין עיניהן? הלגויים ששונאין אותן ורודפים אחריהן?! הא אין עיניהן תלויות אלא לאחיהן!
ובעקבותיו הולכים גם המהר"ל מפראג והרב קוק.
עיקרון האחווה משליך על השאלה האחרונה שהעלינו, בדבר אחריותה החברתית של המדינה.
בתורה ובהלכה לא מצאנו דברים מפורשים המחייבים את מלך ישראל לעסוק בצדקה. ניתן היה לטעון שהדבר נובע מכך שבמשך רוב ההיסטוריה שלנו היינו בגלות. אולם גם כאשר התורה מתארת את החברה היהודית האידיאלית כעם ריבוני היושב בארצו היא מדברת רק על חובת היחיד – הוא המשאיר לקט, שכחה ופאה, הוא הנותן מעשר עני והוא המלווה כסף לעני. גם לא ניתן להוכיח את חובת המדינה מפסוקים בנביאים ובכתובים, העוסקים בתפקידיו החברתיים של המלך, מפני שרובם ככולם מתפרש על ידי הפרשנים לדורותיהם כחובת המלך למנוע עושק וגזל ולא כחובה לטפל במצוקות החברתיות באופן ממלכתי.
מפורשים בענין זה דברי הרמב"ם בהל' מלכים (פ"ד ה"י), כשהוא מגדיר את תפקידיו של מלך בישראל:
ותהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת, ולמלאות העולם צדק ולשבור זרוע הרשעים ולהילחם מלחמות ה'. שאין ממליכין מלך תחילה אלא לעשות משפט ומלחמות, שנאמר: "ושפטנו מלכנו, ויצא לפנינו, ונלחם את מלחמותינו".
אחד הוויכוחים הגדולים בתפיסת המדינה המודרנית ממוקד בשאלה, על מה המדינה אחראית ביחס לאזרחיה? על המוסר שלהם או על הרווחה שלהם? התפיסה הסוציאליסטית גורסת, כי המדינה אחראית בעיקר על רווחתם של אזרחיה, ואילו התפיסה השמרנית, לעומתה, גורסת כי המדינה אחראית דווקא על המוסר שלהם. ויכוח זה ניכר מאוד בארה"ב, בין הדמוקרטים, התומכים בתוכנית 'אובמה קר' לביטוח בריאות ממלכתי, לבין הרפובליקנים, התומכים דווקא באיסור על הפלות.
מדברי הרמב"ם עולה לכאורה כי הוא תומך נלהב של התפיסה השמרנית, שכן הוא מותיר למלך בישראל רק שני תפקידים: הפעלת כוח כלפי פנים (משפט) וכלפי חוץ (מלחמות), ותיקון דתי ומוסרי.
אולם הלב היהודי ממאן לראות את הרמב"ם תומך בקפיטליזם (החזירי) האמריקני. הן אנו העם עליו נאמר לאברהם אבינו (בראשית יח, יט): "כִּ֣י יְדַעְתִּ֗יו לְמַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֶת־בָּנָ֤יו וְאֶת־בֵּיתוֹ֙ אַחֲרָ֔יו וְשָֽׁמְרוּ֙ דֶּ֣רֶךְ ה֔' לַעֲשׂ֥וֹת צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט..."! והרי כך כותב הרב קוק זצ"ל (מאמרי הראי"ה ח"ב עמ' 281-280):
התכונות הראשיות של האבות, "דרך ה' לעשות צדקה ומשפט", הִנן יסודי... כל חוק ומשפט א-להי, לכונן עדה ציבורית גדולה, שהחסד, הגבורה והמשפט יהיו חיים בקרבה במלוא מובנם הא-להי במשקלם הישר וההרמוני.
לשם כך עלינו לעיין בהגדרת המושג 'צדקה' בדברי הרמב"ם עצמו, והפעם – במורה הנבוכים (ח"ג פנ"ג):
ומִלת 'צדקה', היא נגזרת מ'צדק', והוא... להגיע כל בעל חוק לחוקו, ולתת לכל נמצא מן הנמצאות כפי הראוי לו. ולפי הענין הראשון [=הדין], לא יקראו בספרי הנבואה החוקים שאתה חייב בהם לזולתך כשתשלמם, 'צדקה'...; אבל החוקים הראויים עליך לזולתך מפני מעלות המידות, כרפואת מחץ כל לחוץ, ייקרא 'צדק'...
והרמב"ם מסכם:
התבאר ש'חסד' נופל על גמילות חסד גמור, ו'צדקה' – על טובה שתעשה אותה מפני מעלת מידות להשלים בה נפשך, ו'משפט' – פעמים שתהיה תולדתו נקמה ופעמים שיהיה טוב...
ה'צדקה' איננה מתת חסד גרידא, כפי שסוברים הקפיטליסטים, ואף איננה זכות טבעית של העני, אותה יכול הוא לתבוע מגורם כלשהו, כדעת הסוציאליסטים. הצדקה היא דבר שהעני 'ראוי' לו מעצם היותו אדם הנברא בצלם א-להים; אולם 'ראויוּת' איננה 'זכות' ככל זכות משפטית. ההיענות לה אינה נובעת מחובה אלא מאכפתיות, הנובעת מתודעה של אחווה. האחריות החברתית, אם כן, נובעת מצירוף של שני מושגים: ה'אחוּת' עם ה'ראויוּת' שצירוף שתיהן הוא היוצר את ה'אחריות'.
מאחר שערך האחווה הוא העומד בבסיס האחריות החברתית, עלינו לברר מחדש מיהו הנמען אליו מופנה תביעת האחריות. המקור המפורש הראשון בהגות היהודית העוסק באחריותה החברתית של המדינה הוא המהר"ל מפראג, בספרו 'נתיבות עולם'. בחילוץ משנתו החברתית והכלכלית של המהר"ל מתוך כלל כתביו עוסק מחקר מקיף של הרב זאב שמע, "יוצר מידו עושר ורֵיש" – משנתו החברתית והכלכלית של המהר"ל מפראג" שראה אור לאחרונה בספר "וחי אחיך עמך". המחקר מעלה כי המהר"ל הכיר היטב את ההגות המדינית של הרנסנס, וכן את ההגות של הנצרות הפרוטסטנטית, אשר יש הרואים בה את התשתית הרעיונית של הקפיטליזם המודרני. ב'נתיב הענווה' (פרק ה) מציג המהר"ל את תפיסת המדינה שלו:
מה שאמר כי הנשיא והמלך עבד לעם – כי הנשיא, אף המלך, תכלית מלכותו לצורך העם; וא"כ משועבד הוא לעם... כי שאר אדם, שהוא בתוך הכלל, כל אחד משועבד לחבֵרו. משל למה הדבר דומה? הלב, הוא המלך על כל האברים משלח הפרנסה והחיוּת לכל האברים, ובשביל כך הלב משרת כל האברים ביחד, ושאר אברים גם כן זה מקבל מזה עד שכל אחד משועבד לחברו. וכך העם בכללו משועבד זה לזה לסייע זה לזה, עד שעל כל אחד מן העם יש [בו] עבדות; והמלך משועבד אל הכול...
האומה, לדעת המהר"ל היא יישות אורגנית, בה יש ערבות הדדית חזקה ביותר. המלך, כמי שעומד בראש האומה – אחראי בשמה ומכוחה לדאוג לגורלו ולרווחתו של כל פרט מפרטיה. הרב שמע, במאמרו, טוען כי גם המהר"ל, כמו הרמב"ם, לא רואה האחריות החברתית כ'זכות' של העני היוצרת מכוחה חובה משפטית למלא את מחסורו. והוא מביא את דברי המהר"ל בדרך חיים (פרק ו ברייתא ב):
ה'צדיק' הוא עושה הדבר הראוי אף על גב שאינו משפט וגם אינו חסידות לגמרי... והוא כמו מידת הצדקה; שאין הצדקה חסד, כי מאחר שהוא לעני אין ראוי שלא ירחם על העני, וגם אין זה משפט גמור, כי אין חיוב אליו כלל, רק ראוי שיתן צדקה.
והדברים עולים בקנה אחד עם דברי הרמב"ם במו"נ.
לאור זה ניתן להבין את היעדרותה של האחריות החברתית ממשפטי המלוכה בישראל. אילו היתה הצדקה חובה גמורה, אך טבעי היה להטיל אותה על המלך, במסגרת תפקידו לעשות משפט. אולם מאחר שהצדקה איננה 'זכות' אלא 'ראויות', אשר המחויבות אליה נובעת מן האחווה הלאומית, היא לא מהווה חלק מתפיסת המלכות או המדינה, אלא חלק בלתי נפרד מן התפיסה מהי אומה.
האומה הישראלית, במשך רוב ההיסטוריה, התקיימה ללא מדינה משלה. האחריות החברתית לא היתה תלויה בקיומה של מדינה ולא פקעה בהיעדרה. היא הוטלה תמיד על שכמו של האח – בן המשפחה, הקהילה או האומה. בכל מקום בו נוצר ציבור של יהודים, נוצרה עמו מערכת ציבורית של צדקה, כפי שמתאר הרמב"ם בהל' מתנות עניים (פ"ט ה"א-ה"ג):
כל עיר שיש בה ישראל חייבין להעמיד מהם גבאי צדקה... מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל מישראל שאין להן קופה של צדקה...
וזאת מאחר שהצדקה הקהילתית יעילה בהרבה מן הצדקה הפרטית – הן בשמירה על כבודם של המקבלים, הן ביכולת לאגם משאבים והן ביכולת לחלק אותם בצורה מושכלת בין כלל הנצרכים. הצדקה הציבורית לא מפקיעה את חובתו של הפרט, הנושא באחריות אישית כלפי חבריו וקרוביו וכלפי כל המבקש את עזרתו, אבל היא מיישמת אותה בצורה טובה בהרבה.
ואם כך הם פני הדברים, מה נדרש העם השב לציון לעשות כאשר הוא זוכה למדינה משלו? – להשתמש באמצעים העומדים לרשותה של המדינה המודרנית כדי לתת מענה רחב למגוון המצוקות החברתיות הקיימות בתוכו ובקרב הנלווים אליו. הדבר נתבע ביתר שאת ממדינה דמוקרטית, הנדרשת לתת ביטוי לרצונו של העם.
הרב קוק זצ"ל, אף שלא ראה בעין יפה את תפיסת המדינה המודרנית כ"חברת אחריות גדולה" (אורות, אורות ישראל ו, ז), שאף לרגע בו תעמוד לרשותה של האומה מדינה מודרנית ומתוקנת שתוכל לתת מענה לאותן מצוקות חברתיות שאין בכוחם של הפרט, המשפחה והקהילה להיענות להן. וכך הוא כותב בעין אי"ה למסכת ברכות (ט, כד):
אנו חייבים להשכיל אל דל, וכל שאנו יכולים לקיים את ענייני הצדקה באופן שיהיו עומדים כתריס בפני העניות שלא תתרבה בעולם היא יותר מכוונת ונערכת.... שבכל אופן שיתחדש בזמן מן הזמנים איזה אפשרות לנו לנהל את צדקותינו... בדרך אגד לאומי – שהמצוה עלינו בזאת גדולה מאוד. כי היחיד לא יכול בשום אופן לעשות את הדברים הגדולים שהרבים יכולים לפעול... וכל שכן בהיקבץ קשר לאומי, שיוכל לתקן עניינים רבים ולמנוע עוני ומחסור מרבים טרם תבואנה...
ומאחר שסיוע הניתן על ידי המדינה המודרנית לוקה בביורוקרטיה מנוכרת, המנוגדת לתפיסת האחווה, נכון יהיה לפתח מודל משלב, המחלק את האחריות החברתית בין כלל השותפים: הפרט, המשפחה, הקהילה והמדינה.
וכך כותב אמו"ר הרב יעקב אריאל, במאמרו "וייכון בחסד כסאך – מדינה יהודית אידיאלית" (גם הוא בספר "וחי אחיך עמך"):
מדינת ישראל... חייבת להיות מדינת חסד, שתשמש אור לאזרחיה ומופת לעולם כולו. עליה ללמוד ממלכי ישראל, ש"מלכי חסד הם" (מל"א כ, לא), ועיקר תפקידו של המלך – להיות בבחינת "עושה משפט וצדקה לכל עמו" (שמ"ב ח, טו). ואכן, זכינו ב"ה שמדינת ישראל ראתה מחובתה לנהל מדיניות רווחה, שמשמעותה היא שהמדינה בתור שכזו דואגת לעניים, לחולים, לזקנים ולילדים. ואכן, כך ראוי למדינה הנושאת את שם ישראל.
אך מסיים:
גם בימים שכל נושא הצדקה התמסד על ידי המדינה, טעות היא לפרוק את העול לגמרי מעל האזרחים היחידים, כי כאמור, המדינה יעילה יותר בתחום החברתי; אולם בתחום המוסרי, מצוות הצדקה מוטלת בעיקר על היחידים.
