לקריאת מאמרו של ד"ר בנימין פורת במקור ראשון לחץ כאן>>
שמחתי למקרא מאמרו של ד"ר בנימין פורת, המבקש לבחון את הצעת חוק יסוד: זכויות חברתיות לאורה של תורה. פורת מבקש לבסס את החוק על טענה מרכזית אחת, ששאלת היקף הסיוע לנזקקים לא תהיה תלויה במניפולציות של השלטון; וזאת ניתן לראות בתורה, שקבעה דיני צדקה קשיחים שאינם תלויים במדיניות שלטונית כזאת או אחרת.
א. 'חוק יסוד: זכויות חברתיות' עוסק בחובותיה של המדינה, אולם הן בתנ"ך והן בדברי חז"ל אין התייחסות מפורשת לחובת המדינה (או המלך) לעשות צדקה עם האזרחים. לא רק חז"ל אינם מדברים על כך, מאחר שדבריהם נכתבו בתקופה בה לא היתה לנו ריבונות, אלא אף פרשיות התורה העוסקות בחובות החברתיות – המתייחסות לתקופה אידיאלית בה כל עם ישראל יושב בן חורין בארצו – מטילות את כל מצוות הצדקה וכל המצוות הקשורות למתנות עניים רק על הפרט. כמובן, אין להסיק מכאן שלא ראוי שהאזרחים יתאגדו ביחד כדי לסייע לנזקקים בצורה יעילה יותר בעזרת האמצעים הארגוניים והמקצועיים המשוכללים העומדים לרשות המדינה; אבל גם אז, אין לראות את המדינה אלא כזרוע ארוכה של האדם הבודד המצווה לסייע לאחיו השרוי במצוקה. גם ההלכה המחייבת כל קהילה להפעיל קופה של צדקה ולכפות על חבריה לתרום את חלקם אינה אלא חלק מדיני כפיית המצוות על הפרט ולא חובה עצמאית המוטלת על הממסד.
ב. הנחת יסוד המובלעת במאמרו של פורת היא 'שיח הזכויות' השולט במדינה מאז חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. וכאן הוא מבקש "לרבע את המעגל" ולהשתית הרחבה של שיח זה מכוחה של תורת ישראל. אולם 'שיח הזכויות' אינו אלא מערכת מושגית חדשה – שיש לה חסרונות רבים: פילוסופיים, משפטיים ומוסריים שאינה עולה בקנה אחד עם מערכת המושגים התורנית. התורה לא העניקה לאיש זכויות, אלא הטילה עליו חובות. רק במערכת מושגים חילונית קיימת משוואה מוחלטת בין חובתו של פלוני לבין זכותו אלמוני. התורה, כמערכת ערכים דתית, מטילה חובות חברתיות רבות, אולם חובות אלו הן כלפי הקב"ה ואינן יוצרות זכות מקבילה אצל הנזקקים. כפועל יוצא מכך, מוטלת מצוות הצדקה במידה מסוימת גם על עני מרוד, שחייב לתת את מתנות העניים לעני אחר.
ג. כפועל יוצא מכך שהשיח התורני אינו 'שיח זכויות' אלא 'שיח חובות', ההלכה היהודית לא הגדירה מעולם את היקף הסיוע שהעני אמור לקבל מן העשיר. היא מגדירה היקף רחב של צרכים כלכליים שעל גבאי הצדקה לספק לעני, אולם לא קבעה מי חייב לממן זאת. היקפן של מתנות העניים לא נקבע בהלכה על פי צורכיהם של העניים אלא על פי יכולותיהם של העשירים. בשנות רעב לא הוגדל שיעורה של ה'פאה', ויש להניח שבאופן טבעי, קטן היקפם של ה'לקט' ושל ה'שכחה'. ומאידך גיסא, גם בשנות שובע לא פחת היקפו של מעשר העני, המהווה תמיד כ-9% מן היבול. גם היקפה של מצוות הצדקה מוגדר לפי יכולותיו של העשיר – בין עשירית לחומש מנכסיו ולא על פי מצבם של העניים. – כל זה מדגיש את הדגש ששמה ההלכה היהודית על חובתו של הנותן ולא על זכותו של המקבל; מושג שאינו קיים במחשבה ההלכתית היהודית, הממוקדת ב'חובת האדם בעולמו' כלפי א-להיו וכלפי זולתו, ולא בזכויותיו.
ד. ישנה מידה רבה של צדק בטענתו של פורת, כי" קשה לקבל את המצב שלפיו הזכות להגנה על הקניין הפרטי תוכר כזכות יסוד, ואילו החובה להבטיח את רווחת העניים תהיה בעלת מעמד משפטי נחות יותר". אולם התיקון צריך להיות לכיוון השני. אמנם תורת ישראל מכירה ברכוש הפרטי ואף ב'זכות הקנין', אולם אינה נותנת לו 'מעמד על'. להיפך, הריבוי הגדול של המצוות המחייבות את האדם לתת מרכושו – לקב"ה או לזולתו, ואף להפקיר את רכושו, כמו: שמיטה, יובל ומתנות העניים שבשדה – ממתנות את תודעת הבעלות על הרכוש וממירות את מושג הבעלות האנוכי בתודעת אחריות להשתמש ברכוש באופן מושכל למימוש תפקידו הערכי של האדם בעולם. אין זה מקרי, שבשפה העברית אין פועל מקביל לפועל הלועזי to own, והמושג 'שלי' הוא בעל משמעות רכה יותר. על כן, אף שההלכה היהודית לא מאפשרת לשלטון 'אצבע קלה על ההדק' של הפקעת רכוש (וסיפור כרם נבות יוכיח), היא לא רואה בעין יפה הענקה של 'מעמד על' לרכושנות.
א. מטבע הדברים, המרחב בו מתנהל הדיון על 'זכויות' הוא לא המערכת הציבורית אלא בתי המשפט. כתוצא מכך העבירו חוקי היסוד הקיימים כוח רב מן המערכת הפוליטית אל מערכת המשפט, ויצרו מצב בו הבג"ץ מקבל החלטות שלטוניות במקום הממשלה. אף שיש לבג"ץ תפקיד חשוב במניעת שחיתות ועוולות שלטוניות, המצב החדש הפר את האיזון בין מערכות השלטון בכך שנתן לבג"ץ כוח שלטוני. ואם כך הם פני הדברים כאשר מדובר בזכויות שהמדינה מחוייבת רק שלא לפגוע בהן, אזי מידת המעורבות של בג"ץ בקביעת המדיניות תגבר עשרת מונים אם ייחקק חוק יסוד המגדיר זכויות שהמדינה חייבת לספק אותם באופן אקטיבי. גם כיום סובלת החברה הישראל מ'משפטיזציה' יתירה, ולא נכון להוסיף על כך עוד ועוד.
ב. ישנה בעייתיות רבה בהענקת זכויות חד-משמעיות לנזקקים, אשר המדינה מחוייבת לספק אותן ללא תנאי וללא שיקול דעת. ישנם מצבי נזקקות אובייקטיביים, אשר לנזקק עצמו אין שום השפעה עליהם. אולי מצבי נזקקות רבים הם מורכבים מהיבטים אובייקטיביים וסובייקטיביים כאחד. כאשר הזכויות אינן מובטחות, יש לנזקק מוטיבציה לקחת אחריות על מצבו ולעשות כל שביכולתו כדי לדאוג לעצמו. אולם כאשר הן מובטחות, יעבור מרכז הכובד של המאמץ מצד הנזקק לשכנע את המערכת בנזקקותו ולא להיחלץ ממנה. השאלה עד כמה צריכה המדיניות לפעול על פי 'שיח הזכויות' של השכבות החלשות ועד כמה לעודד לקיחת אחריות אישית – היא שאלה מקצועית ומוסרית כבדת משקל, שלא נכון יהיה להכריע בה באמצעות חוק יסוד שייאכף על קובעי המדיניות בידי בית המשפט.
ג. הצורך להגביל את שיקול הדעת של המלך נדרש במשטר מלוכני אבסולוטי. אולם במשטר דמוקרטי, בו ישנה זכות הצבעה שווה לכל השכבות, הן החזקות והן החלשות, יש במערכת הפוליטית עצמה מספיק בלמים ואיזונים כדי ליצור מדיניות חברתית מאוזנת בלי צורך בחוק יסוד שיגביל את שיקול הדעת שלה.
אני אסיר תודה לד"ר פורת על כך שזרק לפנינו את הכפפה, בתביעה לבסס את המדיניות החברתית בישראל על אדני התורה; ובכך בנה קומה נוספת על ספרו המצויין העוסק ביישום הלכות אונאה בכלכלה המודרנית ('כת"ר', כרך ו). ואף שאני חולק נמרצות על מסקנתו בסוגיא החברתית, אני סבור שיש ערך רב בעצם קיומו של ויכוח מפרה בנושא, כשלב בדרך לגיבושה של משנה תורנית סדורה למדיניות חברתית למדינה יהודית.
הרב עזריאל אריאל הוא רב היישוב עטרת וראש תחום חברה ומשפחה בארגון "חותם".
