תהיה משמעות לתביעה להשתלבות בהנהגה רק אם היא תהיה מלווה בגיבוש עמדות לקביעת מדיניותה של המדינה בתחומים שונים לאור התורה. ואחד הנושאים ה"בוערים" ביותר בתחום זה הוא המדיניות החברתית והכלכלית. וכאן, לא די בכך שיהודים שומרי מצוות ניכרים כבעלי לב יהודי חם ומובילים בתחומים רבים של עשייה וחקיקה חברתית. נדרשת תפיסת עולם תורנית מגובשת על הנושא בכללותו. דווקא הקשר היהודי הייחודי לארץ ישראל, הבא לידי ביטוי ברשימה ארוכה של מצוות התלויות בארץ, הוא המחזיק בתוכו את הנחות היסוד החשובות והמרכזיות ביותר למדיניות החברתית הראויה למדינה היהודית.
כמובן, אין בכוחו של מאמר כזה להציג משנה סדורה, וכל מטרתו היא להאיר נקודות ולהציג מספר עקרונות, שיתנו בסיס לחשיבה הרבה יותר רחבה.
מן המפורסמות – שהשמיטה והיובל מבטאים את השאיפה לשוויון כלכלי, ואף לביטול הרכוש הפרטי, על ידי הפקר הפירות ושמיטת הכספים בשביעית, והחזרת הקרקעות לבעליהן ושחרור העבדים העבריים ביובל. אולם עיון מדוקדק יראה שלא כך הם פני הדברים. השבת הקרקעות ביובל מסייעת רק למי שהיתה לו קרקע שירש מאבותיו שקיבלו בזמן יהושע בן נון. מעבר לכך שכבר בדור הראשון, הארץ לא חולקה בצורה שוויונית, הרי היו אנשים רבים שלא זכו לנחלה בארץ: נשים וגרים, כוהנים ולויים. גם היו יהודים שהפסידו את נחלותיהם מסיבות שונות. כל אלה לא קיבלו קרקע ביובל, ואף אם הצליחו במאמץ רב לרכוש קרקעות ולהתפרנס מהם, נאלצו להחזירן לבעליהן בהגיע שנת היובל.
השמיטה והיובל מבטאים אם כן עיקרון אחר, שאף לו ישנה משמעות חברתית: "והארץ לא תימכר לצמיתות, כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי" – ביחס לבעלות על הקרקעות; "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים" – ביחס ל"הון אנושי"; ו"לי הכסף ולי הזהב נאום ה' צב-אות" – ביחס לכסף, המתבטא בשמיטת הכספים.
וכך כותב הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל יא, א):
ארץ ישראל המתחלקת לשבטים אינה נמכרת לצמיתות, שנאמר: "והארץ לא תימכר לצמיתות", ואם מכר לצמיתות - שניהם עוברים בלא תעשה, ואין מעשיהם מועילין, אלא תחזור השדה לבעליה ביובל. (שבת הארץ השלם, מכתב ידו של הרב קוק זצ"ל: ...ויש אומרים שאין תנאי מועיל בזה כלל, משום שהוא כמתנה על דבר שאינו שלו, שהכתוב אומר: "והארץ לא תימכר לצמיתות, כי לי הארץ").
המודעות לכך שאמצעי הייצור אינם שלנו אלא פיקדון מאת הקב"ה, מכתיבה יחס נפשי שונה אל הרכוש: לא קשר של בעלנות, אלא קשר של אחריות, לא אנוכיות גסה אלא נתינת מקום רב לנתינה. "כי שלך הכול ומידך נתנו לך". אין כאן שלילה של הרכוש הפרטי, כמו אצל הוגים קומוניסטיים קיצוניים, אלא עידון שלו. וכך כותב הרב קוק זצ"ל בעין איה למסכת שביעית (סי' יד):
זכירת השמיטה – מצד ההכרה כי יש תכלית נשגבה וקניינים יותר נשגבים ויקרים לאדם מקנייני הרכוש, שהם קנייני החכמה והצדק, שכדי לקנותם צריך שייכנעו לפניהם גם כן קנייני הרכוש...
על המשמעות האמיתית של השמיטה – הנובעת מנקודת מוצא זו - נוכל לעמוד מתוך הלכה תמוהה בהלכות שמיטת כספים, כפי שכותב הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל ט, כח):
כל המחזיר חוב שעברה עליו שביעית - רוח חכמים נוחה הימנו. וצריך המלווה לומר למחזיר: "משמיט אני וכבר נפטרת ממני" אמר לו: "אף על פי כן, רצוני שתקבל" - יקבל ממנו, שנאמר: "לא יִגושׂ", והרי לא נגשׂ. ואל יאמר לו: "בחובי אני נותן לך", אלא יאמר לו: "שלי הם, ובמתנה אני נותן לך".
וכך מסביר את הדברים מרן הרב קוק בעין אי"ה למסכת שביעית (סי' יב-יד):
היסוד העיקרי, להעיר שיסוד הקניינים הוא מחובר עם התכלית העליון הכללי, שהוא הטוב המשותף לכל הנמצאים יצורי ה'. אלא שעם זה צריך לדעת ולהכיר שלא עם דרך ביטול הקניינים הפרטיים יבוא האדם למטרה העליונה הזאת של הצלחת הכלל, כי אם עם חילוק הרכוש והזהירות מתוצאות רעות הבאות לרגלי היתרון הדמיוני הזה... שעם הגבלת הקנין צריך שתשפע רוח הנדיבות, עד שתשלול את צדדי החיסרון הבאים ממנו.
והנה כל דרך ישר צריך להיות נשמר שלא יפעול על המודרכים על פיו תכונות שהם רעות כשיוצאות חוץ למידתן. על כן ההשמטה של שביעית צריכה עם זה שמירה, שלא תחליש את רגש היושר והצדק מנגוע ברכוש רעהו... ולפי המעלות הנפשיות שראויים לבוא בעם כולו על פי ההדרכה העליונה של הגברת ערך הקניינים הרוחניים... יבוא גם כן היתרון שמבלעדי הכרח משפטי ימאס האיש אשר רוח בו את ההנאה מעמל זרים, בהיותו מכיר יתרון נפשו רק בהיותו עוזר ומהנה ולא עזור ונסבל.
באור זה עלינו להבין את יישומו המעשי של הפקר הפירות בשביעית, כפי שכותב הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל ד, כד):
מצוות עשה להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית, שנאמר: "והשביעית תשמטנה ונטשתה"... יפקיר הכול, ויד הכול שווין בכל מקום, שנאמר: "ואכלו אביוני עמך".
אולם למעשה, נפסק כי יש לבקש רשות מבעל השדה, כדי שלא לפגוע יותר מן הראוי בתודעה המכבדת את זכויות הקנין של הזולת ותובעת מן האדם להתפרנס מיגיע כפיו שלו.
כוחה של שנת השמיטה הוא יותר באווירה הערכית שהיא מקרינה ופחות בתועלת שהיא מביאה בפועל לעניים. וכך כותב הרב קוק זצ"ל בהקדמתו ל'שבת הארץ':
צורך מיוחד הוא לאומה... כי מזמן לזמן יתגלה בתוכה המאור הא-להי שלה בכל מלא זהרו, אשר לא ישביתוהו חיי החברה של חול עם העמל והדאגה, הזעף והתחרות אשר להם, למען תוכל להתגלות בקרבה פנימה טהרת נשמתה בכללותה כמו שהיא. ואם אותה האביריות, המוכרחת להתלוות עם כל סדר של חיי ציבור קבועים גורמת להקטין את עדינות החיים המוסרית, והניגוד המתמיד שבין השמיעה האידיאלית להכרזה של חסד ואמת, חמלה ורחמים, לבין הנגישה והכפייה ולחץ הקפדה של קנין ורכוש המוכרחים להיראות בעולם המעשי, גורם הרחקה לאור הא-להי... הנה הפסקת הסדר החברתי בצדדים ידועים, מתקופה לתקופה, מביאה לאומה זו... לידי עלייתה העצמית למרומי התכונות הפנימיות שבחיים המוסריים והרוחניים מצד התוכן הא-להי שבהם, העומד למעלה למעלה מכל תכסיס וסדר חברתי, והוא מעבד ומעלה את הסדרים החברתיים ונותן להם את שלמותם. שנת שבתון מוכרחת היא לאומה ולארץ! שנת שקט ושלוה, באין נוגש ורודה. "לא יגוש את רעהו ואת אחיו, כי קרא שמיטה לה'".
שנת שוויון ומרגוע, התפשטות הנשמה בהרחבתה אל היושר הא-להי המכלכל חיים בחסד. אין רכוש פרטי מסויים ולא זכות קפדנית, ושלום א-להי שורר על כל אשר נשמה באפו... אין חילול קודש של קפדנות רכוש פרטי בכל תוצאות יבולה של שנה זו, וחמדת העושר, המתגרה על יד המסחר, משתכחת... רוח קדושה ואצילות שפוך על פני כל. "שנת שבתון יהיה לארץ – שבת לה'!".
מכאן נובעים מספר עקרונות במדיניות חברתית:
אין שאיפה לחברה של שוויון כלכלי או לביטול הרכוש הפרטי, אלא לחברה בעלת סולם ערכים ראוי, בו נושאים ערכיים ועניינים שברוח תופסים את המקום המרכזי בתודעה ובשאיפה. ומתוך כך, היחס הנפשי אל כל אדם אל רכושו יהיה יחס של אחריות ושליחות ולא של בעלנות.
אין שלילה בקיומה של פעילות כלכלית תחרותית; אולם יש ליזום "פסקי זמן" שיאפשרו לחברה כולה ולכל אדם לחזור אל הערכים הטבעיים שלהם, שהם ערכי הוויתור והחמלה, החסד והנתינה, האחווה ואהבת הבריות.
יש להיזהר מלטפח אצל המקבלים הרגלים ותודעה של פרזיטיות. על כל אדם לקחת אחריות אישית על מצבו הכלכלי ולשאוף להתפרנס מיגיע כפיו ולא מיגיע כפיהם של זרים. (לכן, יש בעייתיות במערכת צדקה ממלכתית הפועלת על פי קריטריונים חוקיים כוללים, ומעודדת אנשים "להיכנס לקריטריונים" ולטעון ש"מגיע להם" לקבל).
כותב הרמב"ם בהל' מתנות עניים (א, ז):
ארבע מתנות לעניים בכרם - הפרט והעוללות והפאה והשכחה, ושלוש מתנות בתבואה - הלקט והשכחה והפאה, ושתיים באילנות - השכחה והפאה.
טעות תהיה לראות את מתנות העניים שבשדה רק כביטוי לנדיבותו ולחסדו של העשיר. יש בהן ממד בולט של מס הניתן כחובה גמורה מתוך הכרה בזכותם של העניים ליטול את שלהם בצדק. וכך כותב הרמב"ם שם (הל' ח):
כל מתנות עניים אלו - אין בהן טובת הנייה לבעלים, אלא העניים באין ונוטלין אותן על כורחן של בעלים.
מה שאדם נותן בנדיבותו – יכול הוא להחליט למי לתת, תוך העדפת הקרוב על הרחוק, וכך אף ראוי שיעשה ("עניי עירך קודמין"). אולם מה שהוא נותן מתוך הכרה בצדק שבנתינה, אין הוא רשאי להעדיף בו עני אחד על רעהו.
וממשיך הרמב"ם בפרק ב (הל' יב):
מי שאינו מניח את העניים ללקט, או שהוא מניח אחד ומונע אחד, או שמסייע את אחד מהן על חבירו - הרי זה גוזל את העניים... שלא ישמור שעה שאין שם אדם ויניחנה ויתננה לעני הקרוב לו...
את העיקרון הזה מסביר בהרחבה מרן הרב קוק זצ"ל בעין איה למסכת פאה (סי' ב):
התורה ציוותה דווקא לעזוב לפני העניים את הפאה, והם ילקטו כאדם המלקט מתוך שדהו. להורות שהנתינה לעניים אינה בתור יתרון נדיבות והכמרת רחמים מצד הנותן, כי אם הוא חוק ומשפט חיובי, וזה שקצבה להם תורה הוא ממש חלקם.
הרעיון הצפון בזה הוא להוציא מלב בני אדם את הטעות לחשוב שהעניות היא רק רע בעולם... באשר אין העניים פועלים מאומה לטובת החברה והם רק נהנים ממנה, ובאופן כזה אין להם שום משפט חיובי כי אם נדיבות יתירה...
המראה את ההיפך, שאינו מניח את העניים ללקוט – אף על פי שנותן להם משלו – מכל מקום כבר הוא מקלקל את היסוד שצריך להכיר שאינם מחוננים (=לשון חנינה, חסד) כי אם הם גם כן זוכים במשפטם משלהם...
ממה נובעת זכותם של העניים במתנותיהם? את זאת מסביר הרב בהרחבה בעין איה למסכת שבת (ב, כז):
יסוד הפאה יש לה גם כן אותו כוח הרושם שצריך כלל הצדקה הישראלית לעשות בנפש. שאין הצדקה מידה של חסד ויתרון הנדיבות האנושית, כי אם הכרה עמוקה שהיא חובה ממש, ושיש תעודה מלאה שהעניים ממלאים ופועלים בעולם, והעניות אינה רק הפסד לאנושיות כי אם גם כן מידה טובה ורבת תועלת. על כן צריך להכיר [את] ההשתמטות מן הצדקה בתור גזל משפט ולא רק חסרון נדיבות.
העניים תורמים לחברה בעצם קיומם כאנשים הזקוקים לעזרה, המעוררים אצל כולנו את מידות החסד והנתינה, החמלה והאהבה. באופן פרדוכסלי, זה מה שמקנה להם את זכותם לקבל מאתנו את חלקם – בצדק. על פי זה נבין מחדש את המושג "גמילות חסד" – החסד הוא גמול, הניתן בתמורה לשירות החברתי שמעניקים העניים לחברה כולה.
ההכרה בתפקיד החיוני שממלא העני בחברה מביאה לכך שלא נראה בו נטל כלכלי, אלא להיפך, נכס מוסרי, ומתוך כך נוכל לכבד אותו, לא רק בלב אלא גם במעשה. מתוך כך מסיק הרב בעין אי"ה למסכת פאה (סי' ג) שם שעלינו לתת לעני גם צורכי מותרות, וזוהי המשמעות המיוחדת של מתנות העניים הניתנות בכרם היין - הפרט והעוללות:
להורות שלא לבד להחיותם אנחנו חייבים, כי אם גם את הכבוד האנושי לא איבדו בעניותם...
מכאן נובעים מספר עקרונות נוספים במדיניות חברתית:
מטרתה של מדיניות חברתית לא תוכל להיות ביעור מוחלט של תופעת העוני ברמת ה'מקרו', מפני שיש לה תפקיד חיובי בחברה, (ולכן נקבע בתורה שעד שיבוא העולם אל תיקונו השלם, "לא יחדל אביון מקרב הארץ"), אלא טיפול וסיוע לכל עני באופן אישי, ברמת ה'מיקרו'.
העני איננו 'בעיה' שצריך 'לפתור', ואינו 'נטל', אלא אדם בעל תפקיד התורם לחברה, המהווה 'נכס'.
לאור גישה דרך הנתינה צריכה להיות מכבדת ומכובדת. אחת המשמעויות הנובעות מכך היא לספק לעניים, מידי פעם, גם מצרכים שהם בבחינת מותרות.
לצד ממד הצדק שיש במתנות העניים שבשדה, ישנו גם ממד של חסד. הדברים עולים מן ההגדרה הבסיסית של שיעור הפאה, כפי שכותב הרמב"ם בפרק א (הל' טו):
כמה הוא שיעור הפאה? מן התורה - אין לה שיעור. אפילו הניח שיבולת אחת - יצא ידי חובתו. אבל מדבריהם אין פחות מאחד מששים...
ומוסיף על האחד מששים לפי גודל השדה ולפי רוב העניים ולפי ברכת הזרע. כיצד? שדה שהיא קטנה ביותר - שאם הניח ממנה אחד מששים אינו מועיל לעני - הרי זה מוסיף על השיעור. וכן אם היו העניים מרובין – מוסיף. ואם זרע מעט ואסף הרבה - שהרי נתברך - מוסיף לפי הברכה. וכל המוסיף על הפאה - מוסיפין לו שכר, ואין לתוספת זאת שיעור.
מטרתה של מצוות הפאה היא לא "לצמצם פערים" ולא לאפשר לעני לממש את "זכויותיו" בפרי עמלו של העשיר. אילו כך היו פני הדברים, היתה התורה קובעת שיעור מוגדר לפאה, כמו כל מס. מטרתה של מצוות הפאה היא לבטא את האחריות והמחויבות האישית של העשיר כלפי אחיו העני. על כן קבע הקב"ה בתורתו שהעיקרון, שהעשיר חייב להניח לעני, לא נתון לשיקול דעתו של העשיר אלא מוכתב עליו מלמעלה; אולם את המידה יקבע הוא עצמו. תקנות חז"ל באו, בעצם, להדריך את הנותן כיצד לתת במידה הראויה על פי הנסיבות. וכך כותב הרב קוק זצ"ל בעין איה למסכת שבת (ב, כז):
יתרון יש גם כן כשהצדקה תהיה נובעת מרגש של נדיבות; מה שאינו נמצא בהיותו נובע מרגש של כוח עוז משפט. רגש הנדיבות פועל על לִבו של אדם לשלח רעיונותיו לחדור אל מצבו של העני... אבל רגש המשפט הלא לא יתפשט להלאה מגבול עצמיותו של הנותן, המתאמץ לצאת ידי חובתו...
על כן מתכנסים בפאה, שהיא מבארת הרבה מחיוב המשפטי שבצדקה, באיסור שאסרה תורה כלל לגעת בחלק העניים זה, מה שאין דוגמתו בכל החיובים. על כן הוא ממולא מרושם של "גזל עניים", כדי להוציא לאור את יחש המשפטי שבצדקה, ו"מפני ביטול עניים" לעומתו - להוציא את רושם הנדיבות המתפשטת להענין במצב המקבל ותועלתו, ולא כתכונת המשפט המתייחדת רק עם הנותן וחיוביו.
כך משלימים שני ההיבטים של מצוות הפאה זה את זה (אם כי, בלקט ושכחה נשאר ה'צדק' כממד יחיד של המצוה).
זה שמטרת המתנות היא לא צמצום פערים אלא ביטוי לערך העצמי שבנתינה, מתבטא בהלכה מאד מיוחדת, שפוסק הרמב"ם (שם א, ח):
ואפילו עני שבישראל מוציאין אותן מידו.
גם העני חייב לתת את מתנותיו לעני אחר. ומכאן עולה שמטרת הנתינה היא לא רק לפתור את בעייתו של העני. יש ערך עצמי בכך שכל אדם נמצא בעמדה של נותן.
מלבד תודעה של צדק ושל נדיבות, יש במתנות העניים ממד חזק של אחריות כלפי המקבלים, המתבטא בפרטים רבים של דרך הנתינה. וכך כותב הרמב"ם בהל' מתנות עניים:
(ב, יב) אין מניחין את הפאה אלא בסוף השדה, כדי שיהיו עניים יודעין מקום שיבואו לו...
(ב, טו) הפאה... ניתנת במחובר לקרקע; והעניים בוזזין אותה בידם. ואין קוצרין אותה במגָלות ואין עוקרין אותו בקרדומות כדי שלא יכו איש את רעהו...
(ב, יז) בשלוש עִתות ביום מחלקין את הפאה לעניים בשדה או מניחין אותם לבוז: בשחר, ובחצי היום, ובמנחה... כדי שיהיה עת קבוע לעניים שיתקבצו בו כולן ליטול. ולמה לא קבעו לה עת אחת ביום? מפני שיש שם עניות מיניקות שצריכות לאכול בתחילת היום, ויש שם עניים קטנים שאין ניעורין בבוקר ולא יגיעו לשדה עד חצי היום, ויש שם זקנים שאינם מגיעין עד המנחה.
ההלכות הללו דורשות מן האדם לקחת אחריות על הדרך בה יקחו העניים את חלקם משדהו, שתהיה בדרכי נועם ובנתיבות שלום. ובכך מתבטאת האחריות האישית של האדם, גם על דבר שהוא נותן כדי למלא את חובתו.
האחריות כלפי כבודם וצרכיהם של המקבלים באה לידי ביטוי בעוד עיקרון בסיסי ביותר במתנות העניים שבשדה. כפי שכותב הרמב"ם, אסור לבעל השדה לקצור ולחלק בעצמו, אלא העניים באים ולוקחים. מציאות זו יוצרת מצב שבו כל איזור ואיזור מפרנס את העניים שלו, ונדיר שעניים יקחו את מתנותיהם ממקומות מרוחקים. משמעות הדבר היא שמערכת הצדקה היא יותר קהילתית, על בסיס איזורי, מאשר ארצית, על בסיס ממלכתי. בנוסף לכך, זה שהעני צריך לקחת יוזמה, לגשת בעצמו אל השדות, לבדוק מתי הונחו שם המתנות ולאסוף אותן בעצמו, מאלצת את העני עצמו לקחת אחריות על גורלו ולפעול בצורה אקטיבית. התנהגות זו של העני יוצרת אצלו מהפך נפשי המקדם אותו לקראת יציאה ממעגל העוני.
וכך כותב הרב קוק זצ"ל בעין איה למסכת פאה (סי' ד):
הצדקה צריכה שתהיה מכוונת לתכלית עזרת הדל בהווה, וביותר – להיות צופייה על הטבת מצבו בעתיד, למען יהיה לו פתח תקוה שיוכל למצוא חיית ידו מיגיע כפו בלא תשועת אדם. על כן לא איחרו חז"ל את העזר עד שתכלה כל פרוטה מכיס המקבל, כי אז הלא קרוב הדבר שיהיה נשאר במצב מקבל צדקה תמידי. רק נתנו שיעור לדבר – מאתיים זוז – אם אינו נושא ונותן, שאם יקבל עזר בהיות לו עדיין מעט משלו... אולי יתעודד להכין לו על ידי עזרת הצדקה המצטרפת אל מה שיש לו איזה מצב שלא יצרך לימים יבואו לקבל צדקה.
ולעומת זאת: מי שכבר יש לו כישרון להרוויח על ידי איזה משלח יד – יש לדאוג יותר שלא תסיח דעתו, הישענו על הצדקה, מחריצות עבודתו לעצמו. על כן נתנו חז"ל בזה הגבלה יותר מצומצמת: חמישים זוז; למען יהיה להעיר אל המקבל ואל הנותנים שיראו תכלית הצדקה להעמיד המקבלים במצב ההתפרנסות מיגיע כפם...
מכאן נובעים עקרונות נוספים למדיניות חברתית:
הנתינה לעני צריכה להיות "עם כל הלב". לא נכון להפקיד אותה בידי מערכת ביורוקרטית קרה ויבשה, פורמלית ומנוכרת. לכן יש חשיבות רבה לכך שחלק גדול מן הטיפול בעניים ייעשה על ידי מתנדבים וגופים אזרחיים הפועלים מתוך נדיבות ואהבת אחים, ולא על ידי גופים ממשלתיים.
יש ערך לטיפול בעניים באופן שיתמקד יותר ברמה האיזורית והקהילתית מאשר ברמה הארצית והממלכתית (יש בכך יישום גם לעיקרון הקודם).
יש להשקיע חשיבה, לא רק בעצם הנתינה לעני אלא גם בדרך המתאימה ביותר לכך, בבחינת "משכיל אל דל".
יש להעדיף מדיניות משקמת על מדיניות תומכת (להעדיף "חכות" על "דגים"), ולכן חשוב לעודד את העני לקחת יוזמה ולממש את אחריותו על פרנסתו באופן אקטיבי.
מגוון העקרונות שראינו בהלכות פאה בא לידי ביטוי גם בהלכות מעשר עני, כדברי הרמב"ם בהל' מתנות עניים (פרק ו):
ד. ...בשלישית ובששית מן השבוע... מפריש מן השאר מעשר אחר ונותנו לעניים, והוא הנקרא מעשר עני, ואין בשתי שנים אלו מעשר שני אלא מעשר עני...
י. ומעשר עני המתחלק בגורן - אין בו טובת הנאה לבעלים אלא העניים באים ונוטלין על כורחו. ואפילו עני שבישראל מוציאין אותו מידו. אבל המתחלק בבית - יש לו טובת הנאה לבעלים ונותנו לכל עני שירצה.
יג. באו איש ואישה לבית - נותנין לאישה תחילה ופוטרין אותה, ואחר כך נותנין לאיש.
יישומם של עקרונות אלו בא לידי ביטוי בדברי הרב קוק זצ"ל בעין איה למסכת ברכות (ט, קיז):
הצדקה הבאה מאיש גדול בהון ובעל אוצרות צריכה להצטיין בארבעה דברים ראשיים, והם: (א) בריבויה ורוב ההתעסקות בה. (ב) שתהיה בשימת לב שלא יפול רוחו של המקבל באופן שיאבד על ידי קבלו את כבוד נפשו.
(ב) הזהירות מנפילת רוחם של הנתמכים - בהיותו קרוב למעשה הצדקה שתצא מתחת ידו בעצמו, לא על ידי שמשים ופקידים שהם באים בשכרם ואין בהם רוח נדיבה; ורבות יהיה העני שבע כעס ובוז עדי ישיג הרשיון והאפשרות להיות נהנה מהצדקה, בהיותה מוקפת גדרים והרצאות של תנאים שונים, כעין לקיחת פתקא מפקיד אחד לחבירו והרבות חותמים ומסכימים...
(ג) ...שלא ישים הנדיב את צדקותיו למטרה שיתרבו המחזיקים במפלגתו והסכמותיו...
(ג) ולא היה משים צדקתו לתכלית של מפלגה מיוחדת הנוטה להסכמותיו בעניינים כלליים, כי אם 'הוו פתיחין ליה בבי לארבע רוחתי עלמא' – לא היה מקפיד כלל על רוח הנתמכים ממנו, אם מסכימים הם לנטיותיו ודעותיו בעניינים הכלליים או לא; לכל היה נותן ביד נדיבה.
(ד) הכי נכבד – שלא יאבה גם הכרת טובה מהמקבל בנתינתו ותמיכתו…
מדהים שהרב קוק כתב את הדברים עוד בטרם "זכה" להכיר את ההסתדרות הכללית ואת קופת החולים שלה...
ומאידך גיסא, מכיון ש"אין לך מידה טובה בעולם שאין הקיצוניות מזיקתה", יש לראות את דברי הרב קוק בשבחה של הצדקה הממלכתית (עין איה למסכת ברכות, ט, כד):
אף שהחסד והנדיבות הוא יסודו של עולם איך שיעשה, מכל מקום אנו חייבים להשכיל אל דל, וכל שאנו יכולים לקיים את ענייני הצדקה באופן שיהיו עומדים כתריס בפני העניות שלא תתרבה בעולם היא יותר מכוונת ונערכת. אמנם כשהסיבות מעיקות עד שאי אפשר לנהל ענייני הצדקה באופן גבוה, שצריך לזה כוחות גדולים ומוסדות יקרים, צריך אדם לעולם להחזיק במידת הצדקה הפרטית, ובזה יהיה עושה את חלקו בנדיבות כפי אשר תשיג ידו...
והנה, בזמן... שהיינו במעמד לאומי חזק, בין במצב הגשמי בין במצב הרוחני, היינו יכולין לתקן ענייני צדקותינו גם כן באופן כללי, במוסדות גבוהים רבי הערך... והיינו יכולין מצד האגודה הלאומית לכונן פנים גדולות למעשה הצדקה שלנו. עכשיו... אנו צריכין להחזיק בכל עוז במעוז הצדקה הפרטית הפשוטה. "שולחנו של אדם מכפר עליו", כשפורס למחמו לדל באופן ישר ופשוט...
על כן יהיה להעיר, שבכל אופן שיתחדש בזמן מן הזמנים איזה אפשרות לנו לנהל את צדקותינו באופן היותר כללי - ומכל שכן בדרך אגד לאומי - שהמצוה עלינו בזאת גדולה מאד. כי היחיד לא יכול בשום אופן לעשות את הדברים הגדולים שהרבים יכולים לפעול. על כן הגדולה שבמידת הצדקה היא הנתינה לקופה הכללית, קופה של צדקה. וכל שכן בהיקבץ קשר לאומי, שיוכל לתקן עניינים רבים ולמנוע עוני ומחסור מרבים טרם תבואנה...
ועלינו, אם כן, לשקול כל סוג של טיפול בעניים לגופו של ענין, כיצד הוא מועיל יותר לעני. אולם התשתית הרעיונית – ברורה: האחריות לסייע לעני היא אחריות אישית, ורק במקום בו הדבר יעיל יותר, נכון שהיחידים יתאגדו לקיים את חובתם האישית בצורה מאורגנת וממלכתית.
מכאן נובעים העקרונות נוספים על הקודמים:
האחריות על הנושאים החברתיים במדינה היא אחריות אישית, וברמה העקרונית, לא נכון לראות את המדינה כנושאת באחריות לכך.
במקרים בהם הטיפול בעניים ברמה הממלכתית יעיל יותר, אזי מצוה מן המובחר להתאגד ולבצע את אותם דברים ברמה של המדינה. הדברים אמורים בעיקר בנקיטת מדיניות כלכלית של מניעת עוני (עידוד יוזמות כלכליות, השקעה בתשתיות וכדו').
המצוות התלויות בארץ בנויות סביב שלושה צירים: הקדושה, האיסור והנתינה.
מצוות ה'קדושה': ביכורים, חלה, תרומה, מעשר ראשון (ללוי), מעשר שני, נטע רבעי, מלאכות בשמיטה וביובל, קדושת פירות שביעית. מצוות אלו מדגישות היא הארץ ומלואה – לה' היא.
מצוות ה'איסור': ערלה, כלאיים (זרעים, הרכבה, הכרם). מצוות אלו מדגישות לאדם כי אינו "בעל הבית" מוחלט על רכושו.
מצוות ה'נתינה': לקט, שכחה, פאה, פרט, עוללות, מעשר עני (בבית ובשדה), הפקר פירות שביעית, איסור קצירה ובצירה בשביעית, סחורה בשביעית, ביעור שביעית, שמיטת כספים, החזרת קרקעות ושחרור עבדים ביובל.
שני החלקים הראשונים לא באו "לשרת" את החלק השלישי. יש להם ערך בפני עצמם. אולם השפעתם על התודעה האנושית רבה מאד, והם יוצרים אקלים רוחני ונפשי שונה, שממנו צומח החלק השלישי באופן הרבה יותר טבעי.
זוהי דרכה של מדינה יהודית: לא ליצור "שיח זכויות" אלא "שיח חובות" הנובע מהקשר של כל יהודי בפרט, ושל האומה כולה בכלל, אל "כלל חובת האדם בעולמו" מול הקב"ה. וכך כותב הרב קוק זצ"ל בשמונה קבצים (ח, קצח):
כל מקום שאין הקריאה בשם ד' באמת ובצדקה נשמעת - אין שם חיים פנימיים, חיי אדם, באמת, כי אם חיי בהמה שוררים שמה. כל התיקונים היותר טובים שאפשר לתקן בחיי החברה אפילו על פי התכונה היותר מלאה שוויון ויושר, לא יוכלו להביא את האדם להצלחתו. אמת הדבר, כי המכשולים שבדרכי החברה בשעה שהרשעה מושלת בגאוותה הם ודאי מכשולים גם כן על דרך של השלמות האמיתית, וההצלחה העצמית של האדם גם כן לוקה היא על ידה, אבל לא בתיקוני החברה יתוקן האדם. האדם צריך תיקון פנימי, וזה יהיה קנוי לו על ידי נקודת יראת ד' בעוצם טהרתה, שהיא תשפיע מאורה על כל היושר החברותי, שהוא משוער קצת גם כן על פי התכונה הבהמית של האדם, ו"אדם ובהמה תושיע ד'".
כך תיבנה מדינת ישראל כ"יסוד כסא ה' בעולם".
*מאמר זה הוא תמצית של שני מאמרים שפורסמו בכתב העת 'צהר', גיליונות יט-כ.
למעבר לאתר האינטרנט של הרב עזריאל אריאל לחץ כאן>>
