כבר מספר גליונות מתנהל מעל דפי "נקודה" דיון מרתק בשאלת התפיסה החברתית הראויה, בה אמורה ההתיישבות ביש"ע לדגול. התחושה הראשונה היא שדיון זה מתנהל באיחור של שלושים שנה. הרי ההתיישבות ביש"ע לא באה רק כדי להרים דגל אחד בודד, דגל ההתיישבות במרחבי ארץ ישראל. החזון הוא גדול בהרבה – לחבר את מדינת ישראל ועם ישראל אל שורשיהם ההיסטוריים והרוחניים, מחד גיסא, ואל הייעוד הלאומי אשר חזו הנביאים, מאידך גיסא. חזון אשר כזה תובע בירור והצגה של אמירה יהודית ברורה בכל תחומי החיים במדינה היהודית המחדשת ימיה כקדם: זהות יהודית, מוסר יהודי, תרבות יהודית, משפט עברי, תפיסה בטחונית ומדינית יהודית, ועוד ועוד. בין כל הסוגיות הללו ניתן מקום חשוב גם לשאלות הכלכליות והחברתיות, אשר אף הן דורשות הארה מתוך מקורותיה של מורשת ישראל.

     זאת ועוד. ההתיישבות ביש"ע לא באה לתת ביטוי לאיזושהי מטרה פרטית של מאן דהו מאיתנו. היא באה לקדם מטרות לאומיות. ניתן לדבר גבוהה גבוהה על דאגה ל"כלל ישראל", ל"עם ישראל לדורותיו" ואף ל"נצח ישראל". מתוך כך ניתן לעסוק רבות ב"סגולת ישראל" וב"אהבת ישראל". אולם כל זה עלול להיות ריק מתוכן אם לא ילווה בדאגה ואכפתיות לגורלו של כל "פרט ישראל" החי כאן, ולא במרחב הקוסמי, והקיים עתה, ולא בנצח.

     כדי שלא להיכשל בהלקאה עצמית חינם, אזכיר עובדה נשכחת מימי הבראשית של "גוש אמונים". כאשר עלתה על הפרק מדיניות האכלוס של היישוב העירוני הראשון ביש"ע – קרית ארבע – עמד אז בהנהגת היישוב הרב משה לווינגר. הרב לווינגר נקט עמדה עקרונית, ואף ביצע אותה למרות התנגדויות לא מעטות: לפתוח את שערי הקריה לרווחה בפני משפחות שבאו משכונות המצוקה בירושלים; והן באו. ולמרות כל הקשיים והכשלים, קרית ארבע היא סיפור הצלחה של עשייה חברתית. עד היום ניתן לראות את ההבדל בהרכב האוכלוסייה בין קרית ארבע לבין יישובים בגוש עציון, למשל; הבדל שראשיתו באידיאולוגיה החברתית של הרב לווינגר, והוא שהטביע את חותמו של אופי היישוב עד היום.

בין סוציאליזם, קפיטליזם ו'יהודיזם'

לאחר חילופי המאמרים והתגובות בין ברוך כהנא לבין הכותבים האחרים, דומה כי הפערים ביניהם אינם גדולים. הכול מסכימים כי עמדתה של היהדות בשאלה החברתית איננה סוציאליסטית ואיננה קפיטליסטית, אלא דרך עצמאית משלה. ניתן למצוא – הן בהלכה והן במחשבת היהדות – גם רעיונות העולים בקנה אחד עם תפיסות כאלה וגם עם כאלה; אלא שהשקפת עולמה החברתית של היהדות מבוססת על הנחות יסוד מקוריות משלה.

     מן הסיבה הזאת, עלינו להימנע מלהשתמש במושגים ובביטויים הלקוחים מן השיח הסוציאליסטי-קפיטליסטי, וודאי שלא לומר ש"אנו השמאל האמיתי". יש בתורתנו מושגים של צדק ומושגים של חסד. המושג "צדק חברתי" – במובנו המקובל – איננו מושג יהודי כלל ועיקר. אין ביהדות שאיפה כוללת לשוויון כלכלי, ואין בה תביעה למעורבות ציבורית נרחבת בסדר הכלכלי החופשי. מאידך, האחריות האישית הנתבעת מכל יהודי ויהודי לגורלם של אחיו, מן המפורסמות הן. בצורה פשטנית ניתן לומר שבתפיסתה הכלכלית קרובה היהדות לקפיטליזם, בכך שהיא ממעטת להתערב בכלכלה החופשית, בעוד שבתפיסתה החברתית קרובה היהדות לסוציאליזם, בהדגישה את האחריות לחלשים בחברה. במסגרת מאמר זה אין מקום להציג מחקר תורני מפורט (הקורא מוזמן לעיין במאמרי: "אורות החברה – תפיסה כלכלית-חברתית במשנת הראי"ה", בתוך 'צהר', גיליון יט); אולם לצורך המשך הדברים אציג מספר נקודות המבחינות, לענ"ד, הבחנה עקרונית, בין הסוציאליזם לבין רעיון הצדקה היהודי, ואשר הן רלוונטיות לאמירה החברתית הסמויה של ההתיישבות ביש"ע.

     נקודת המוצא הערכית של רעיון הצדקה היא האחווה, אשר ממנה נובעת האחריות האישית לגורלו של הזולת (לא במקרה זהו המבנה של המילה 'אחריות': א=אני, אח, אחֵר, אחרַי, אחרַיו, אחריות). אין זו חמלה צדקנית במובנה הנוצרי, גם לא חסד מתוך אהבת נתינה כשלעצמה, ואף לא תפיסת צדק קרה ויבשה במובנה הסוציאליסטי; אלא אכפתיות הבאה מתוך אהבת אחים. מתוך כך, עיקרה של האחריות מוטל על הפרט, על המשפחה ועל הקהילה, שהם המעגלים הקרובים אל הנזקק, ואילו תפקידה של המדינה הוא משני: לעשות את מה שהפרט, המשפחה והקהילה אינם יכולים לעשות, ולעזור לפרטים להתאגד ולתת את הסיוע שלהם בצורה יותר יעילה במקום שאכן זה מה שנדרש. 

     נקודת מוצא זו, של אהבה ואחווה, מובילה למסקנה נוספת, והיא, שהדאגה לזולת אינה מצטמצמת בהענקת הזכויות הכלכליות שלו, אלא בדאגה למצבו הנפשי, הרגשי והחברתי, לא פחות מאשר למצבו הכלכלי. ההתמקדות בסיפוק של הצרכים הכלכליים היא שיצרה את המצב בו אנשים "מתמכרים לעוני" בכך שהם מתרגלים לקבל, מסתגלים להשפלה שבחיי קבלה, ומאבדים בהדרגה את האמון שלהם בכוחם להתפרנס בעצמם מיגיע כפיהם.

     ומכאן לנקודה העיקרית. הסוציאליזם – אין לו א-להים! אין זה מקרי שהסוציאליזם העולמי התאפיין בעמדות אנטי דתיות חריפות. ולא רק בגלל העמדת ההיבט הכלכלי של החיים החברתיים במרכז, תוך התמקדות בצד המטריאליסטי של החיים והתעלמות מן הממד הרוחני שלהם. השיח הסוציאליסטי הוא שיח של זכויות: זכותו של כל פרט לפרנסה; זכותו של כל פרט לקיום בכבוד, וכו'. השיח היהודי הוא שיח של חובות. עשיית צדקה וחסד איננה רשות. היא חובה, הנובעת מכך שמעלינו ישנה סמכות א-להית מעלינו.

     ההתיישבות ביש"ע מכריזה בעצם קיומה שלציונות בכללותה יש א-להים, שהמהלך הציוני אינו עוד קולוניאליזם מודרני אלא מהלך א-להי היונק משורשיו הנעוצים בתורה ובחזון הנביאים. אותה הכרזה צריכה לבוא מאתנו גם בתחום החברתי. יש א-להים לחברה, אשר ערכיה החברתיים באים מכוח מצוותיה של תורת ישראל וחזונם של נביאיה.

האמירה החברתית של ההתיישבות

לאור כל זה נוכל להצביע על האמירה החברתית של ההתיישבות ביש"ע, והיא מורכבת משלושה דברים מרכזיים: קהילת חסד, אינטגרציה חברתית, עשייה חינוכית.

     רובה המכריע של ההתיישבות ביש"ע אינו קיבוצי, ואף לא עירוני. גם ביישובים העירוניים אין מן הניכור והקור של חיי העיר הגדולה, ומספרם של הקיבוצים, החיים חיי שיתוף, קטן מאד. מציאות חיים זו מאפשרת ומעודדת יצירה של "קהילות חסד", בהן הקהילה לוקחת מידה רבה של אחריות לגורלן המשפחות החיות במצוקה. "קהילות חסד" אלו צמחו "מלמטה" בלא יד מכוונת, ובכל מקום התפתחו מפעלי החסד בצורה שונה; אולם בהחלט ניתן לראות במפעלים אלו דגם לחברה של חסד. אמנם במקומות אחרים ישנם מפעלי חסד לא פחות מרשימים, ואף יותר. אולם ייחודה של ההתיישבות היא האחריות הקהילתית, בה הקהילה – ברמת היישוב הבודד או ברמת האיזור כולו – לוקחת אחריות על הטיפול במצוקותיהן של משפחות החיות בה, ואף על משפחות שמחוצה לה.

     זאת ועוד. דיו רב נשפך בביקורת עצמית על ועדות הקבלה שסיננו מועמדים לקליטה ביישובינו. לצד הצדקה חלקית של אותה ביקורת, ידוע שבחלקה הגדול של ההתיישבות אכן נוצרה רמה מאד גבוהה של אינטגרציה בין משפחות שמוצאן משכבות סוציו-אקונומיות שונות בתכלית. באופן אולי פרדוכסלי, דווקא היישובים ה"תורניים" המתאפיינים בסלקטיביות גבוהה על רקע דתי, מתאפיינים בפתיחות רבה מאד בתחום החברתי, ופתחו את שעריהם בפני משפחות שהיו במצוקה כלכלית וחברתית. אינטגרציה זו, שנוצרה בחלק גדול מהיישובים, קשה היה לה להיווצר בערים שבתוך הקו הירוק. שם פועלים כוחות חזקים למען הפרדת מגורים על בסיס סוציו-אקונומי – הן כוחות חברתיים והן כוחות כלכליים. אולם ההתיישבות ביש"ע יצרה מוקד משיכה שליכד משפחות שונות זו מזו ליצירה משותפת – הוא המוקד האידיאולוגי. ניתן לראות זאת בחלק גדול מהיישובים, ובאופן בולט – ביישובי גוש קטיף, שם נוצרה אינטגרציה חברתית נפלאה בין משפחות שבאו מעיירות הפיתוח ומושבי העולים בדרום הארץ לבין משפחות שבאו מירושלים ומהמרכז. משפחות אלה התלכדו יחדיו, לא במסגרת מפעל פילנטרופי מתנשא, בו אנשים "חזקים" (כביכול, או באמת) באים "לחזק" אנשים "חלשים" (כביכול), כאשר ה"חלשים" באים "להתחזק" או "לקבל עזרה", אלא לשם מטרה ערכית גבוהה המשותפת לכולם (ובעומק התודעה, גם לאלה שבאו משיקולים כלכליים או משיקולי איכות חיים). המטרה המשותפת היא שיצרה את הדבק החברתי החזק, עליו נבנתה תודעה של ערבות הדדית, ומתוכה קמו מפעלי חסד למכביר.  

     וליתר ביאור. המתבונן לאורך הזמן על מדיניות הרווחה של ממשלות ישראל לדורותיהן יראה תופעה מעניינת: ככל שהמדינה משקיעה יותר בתחום החברתי, כך גדל מספרם של הנזקקים לסיוע. התסכול המלווה את התוצאות הללו של המדיניות החברתית, מוביל אל מחקרים מתקדמים בתחום החברתי ששאלו את השאלה: כיצד ניתן לחלץ משפחות ממעגל העוני? אחת התשובות היתה: שינוי סביבת המגורים. בתוך הקו הירוק, הדבר קשה מאד. משפחות מבוססות חוששות לגור בשכונות המצוקה, ומשפחות מצוקה אינן יכולות לרכוש דיור בשכונות היוקרתיות. ההתיישבות ביש"ע יצרה נוסחה חדשה, אשר אפשרה את אותה אינטגרציה, שבכוחה להביא לחילוץ אמיתי של משפחות מ"מלכודת העוני" ולסייע להן להגיע למצב בו הן מתפרנסות מיגיע כפיהן.

     דרך זו, של שינוי סביבת מגורים באמצעות מניע אידיאולוגי, מיושמת גם בכיוון ההפוך: על ידי הגרעינים התורניים. המתבונן במשפחות המרכיבות את הגרעינים התורניים, ימצא בהן חותם עמוק של ההתיישבות ביש"ע, החל מבני הדור השני של היישובים, אשר בהמשך לדרכם של הוריהם בחרו "להתנחל בלבבות", המשך בבוגרי מוסדות החינוך ביש"ע (בעיקר ישיבות ומדרשות), וכלה באלה שהרוח האידיאליסטית שההתיישבות הפיחה בציבור הדתי כולו הובילה אותם למשימה זו.

     גורם שני המשפיע רבות על יציאה ממעגל העוני הוא ההשכלה. טבלאות סטטיסטיות מצביעות בבירור על יחס ישר בין מספר שנות הלימוד לבין גובה השכר הממוצע מחד ובין שיעור התעסוקה מאידך. וגם כאן נוצרה מלכודת: המורים היותר מצליחים התרכזו באיזורי המרכז, ואילו בפריפריה נותרו מורים מצליחים פחות. גם כאן יצרה ההתיישבות ביש"ע שינוי משמעותי, לפחות במה שנוגע לחינוך הדתי בעיירות הפיתוח ובכל איזורי הפריפריה. מספרם של המורים והמחנכים ביישובי יש"ע – גדול מאד. כתוצאה מכך נוצר מצב שבו מורים מן ההתיישבות ממלאים את מערכת החינוך בכל אזורי הפריפריה. כך ניתן לראות מורים מגוש קטיף בכל עיירות הפיתוח בדרום, מאופקים, דרך נתיבות ושדרות, עד אשקלון. מורים מהר חברון – בערד, בדימונה ובבאר שבע. מורים מצפון השומרון – בעפולה. וכוחות ההוראה מרמת הגולן במערכת החינוך בטבריה. כל זה לא נעשה בכוונת מכוון, אולם במציאות נוצרה עשייה חברתית משמעותית, הנותנת מענה למה שלא היה בכוחה של המדינה לעשות; ולכך יש להוסיף את הגרעינים התורניים, הממשיכים את אותו מהלך על ידי מגורים של משפחות באותם המקומות, כאשר חלק גדול מאותן משפחות מורכב מעובדי הוראה.

     על גבי שלושת הדברים המעשיים הללו יש צורך להוסיף את הממד הרוחני. השכבות החלשות אינן אשמות במצבן. הן הגיעו להיכן שהגיעו מסיבות שונות אשר אינן רלוונטיות לדיון זה. השיטה הסוציאליסטית, שרווחה במדינה במשך 50 שנה, הרגילה את אותם אנשים לקבל, וטיפחה אצלם מאד את תודעת ה"מגיע לי", במקום את האמון בעצמם להתמודד בכוחם הם עם אתגרי החיים. תוספת כספים ותקציבים, אמנם נותנת מרגוע מיידי למצוקה, אולם בדרך זו היא מגבירה את התלות ופוגעת בהערכה העצמית של אדם המתרגל לראות את עצמו "מקבל". כדי להפיח רוח חדשה בקרב תושבי שכונות המצוקה נדרש להפוך אותם ממקבלים לנותנים. מ"ישראל השנייה" לשותפים בעשייה מרכזית ומשמעותית ברמה הלאומית. ואת זאת קיבלו לא מעטים מן ההתיישבות ביש"ע. השתתפותם של חניכי "בני עקיבא" מסניפי עיירות הפיתוח בצעדת יום העצמאות בגוש קטיף, למשל, או בעמידה בצמתים עם שלטים למען ארץ ישראל, זקפה את קומתם וחידשה את האמון שלהם בעצמם ובשייכותם למדינה ולחברה כולה.

     על כך נוסיף עוד ועוד עשייה חברתית בדמותם של מוסדות חינוך לילדים במצוקה (כמו "בית הילד" בבית חג"י או אולפנת דולב), קליטת עלייה מארצות מצוקה ("בני מנשה" בגוש קטיף ובבית אל, גרים מפרו באלון מורה, ועוד ועוד), אינטגרציה הדוקה בין עדות שונות ובין דתיים וחילוניים, עם כל הקשיים הכרוכים בכך, ועוד ועוד דברים ידועים יותר וידועים פחות.

     עשייה חברתית זו, היא היא שהביאה – לתדהמתם של מתנגדנו מן השמאל – לתמיכה העצומה של תושבי עיירות הפיתוח בהתיישבות בגוש קטיף במשאל מתפקדי הליכוד.

    החרבת יישובי גוש קטיף היא אפוא, לא רק פשע יהודי והלכתי, ציוני ובטחוני, אלא גם פשע חברתי ממדרגה ראשונה, הנמכר בעטיפה של דאגה, כביכול, לעיירות הפיתוח ושכונות המצוקה.

היכן הם 'אורות החברה'?

מתוך הדברים עולה כי יש לה להתיישבות ביש"ע אמירה חברתית ייחודית ומשמעותית, ויש לה עשייה חברתית בלתי מבוטלת; אולם כל זה נעשה "בלי כוונה" (למעט פעילותו של הרב לווינגר שהוזכרה בראשית המאמר). אין ספק כי אילו היינו מרימים את הדגל החברתי באופן מודע, היינו יכולים להכפיל ולשלש את היקפה ואת איכותה של העשייה החברתית שלנו; אילו השליחות החברתית שלנו היתה חלק מן השיח האידיאולוגי שלנו, אזי מדיניות הקליטה שלנו היתה שונה ומספרנו היה הרבה יותר גדול; אילו היינו שותפים בשיח החברתי במדינה, אזי הקשר שבינינו לבין חלקים נרחבים בחברה הישראלית היה הרבה יותר הדוק, הן בנוגע לאנשי שמאל הפעילים בתחום החברתי, והן ביחס לשכבות המצוקה עצמן שהיו רואות בנו ידידים של אמת. הבעיה העיקרית שלנו, אם כן, איננה שלא עשינו, אלא שלא היינו מודעים מספיק למה שאנו עושים.

     ניתן לראות בכך צמצום של הדעת. המאבק על ארץ ישראל נעשה כה קשה וכה תובעני, עד שקשה היה להרחיב את המחשבה אל עבר אתגרים לאומיים נוספים, שנדמה היה כי הם מתחרים במטרה הראשית. אולי גם המטרה המשנית של חלק מאתנו, לבנות לעצמו פינת חמד של איכות חיים חברתית ודתית (ואף תורנית), לא עלתה בקנה אחד עם רמה גבוהה של מחוייבות לנושא החברתי.

     אולם דומני כי יש לכך סיבה עמוקה יותר. שורשיו הרוחניים של מפעל ההתיישבות ביש"ע נעוצים בהגותו של מרן הראי"ה קוק זצ"ל (ועל כך עמדתי בהרחבה במאמרי: "מדוע לא נכתבו אורות החברה?", בתוך 'צהר' כ). משנתו של הרב קוק, מגוונת היא עד מאד. כמעט לא היה נושא שעלה על סדר היום הציבורי בדורו ולא זכה להתייחסות מעמיקה מצדו. הנושא הבולט ביותר בהגותו – הן מבחינת היקף הכתיבה, הן מבחינת היקפה של פעילותו הציבורית, והן מבחינת התודעה הציבורית בקרב תלמידיו וממשיכי דרכו – הוא התחיה הלאומית, דהיינו: הציונות. לאור זאת בולט עד מאד מיעוט העיסוק של משנת הרב בסוגיא הכלכלית והחברתית, למרות שנושא זה הסעיר את בני דורו לא פחות מאשר הרעיון הציוני, ואולי אף יותר. אותה "שתיקה רועמת" של הרב זצ"ל הופרה רק לעתים רחוקות באמירה קטנה בפורום מצומצם, בכתיבה אישית שלא לשם פרסום או ברמזים עמומים במאמרים שונים. במאמרנו "אורות החברה" (בתוך 'צהר' יט) ניסינו לדלות את כל אותם רמזים ולהציב לאורם משנה חברתית סדורה; אולם בולט מאד שהדבר לא נעשה על ידי הרב קוק עצמו ולא על ידי גדולי תלמידיו, והדבר אינו מקרי. 

     אין צורך להתאמץ ולחפש הסברים לאותה שתיקה של הראי"ה. הוא עונה על כך בעצמו בכמה מקומות ב'שמונה קבצים' (שיצאו לאור לפני שנים ספורות, ובכך פתחו פתח רחב לחקר משנתו), וכאן נביא אחד מהם:

כשאנו נשאלים על החיים החברותיים: מה היא מגמתם? - אין לנו תשובה מאותם החיים עצמם כי אם זקוקים אנו לבוא לשאיפה של עולם גדול ונשגב מהם... ובזה כבר אנו באים בהסכמה שאי אפשר כלל שתהיה כל השאיפה האנושית שקועה רק באותן החיים החברותיים לבדם. ולא עוד, אלא שהדבר מוכרח הוא שאם יחדלו החיים החברותיים מיניקת לשדם מאותם החיים העליונים שהם למעלה מהם ושהם עושים את הווייתם להוויה מטרתית – יפחת מאד הערך החיוני שלהם עצמם, וממילא יתגלו בקרבם מגרעות גדולות עד שיהיו יורדים גם בערכם.

(אורות הקודש ב, תקסא; שמונה קבצים ז, סז)

על כן, השאיפה המרכזית בחיים האישיים והציבוריים צריכה להיות הרבה יותר גבוהה:

ובשביל כך תיקון העולם דורש ציפיית ישועה עמוקה... ותקוותם של ישראל הנצחית לאורו של משיח... היא היא בסיסו של עולם של כל מצביו, גם של העולם החברותי עם כל הסתעפויותיו. (שם)

הרעיון המרכזי של ההתיישבות ביש"ע בא לבטא את הציפייה למימוש חזון שיבת ציון ואת המחוייבות לפעול למענו. על כן, צדקה ההתיישבות בכך שהניפה את דגל בניין הארץ ושאיפת הגאולה מעל הדגלים האחרים. הדבר בא כאנטיתזה לנטייה להשתקע בשאלות חומריות שהזמן גרמן כשהן מנותקות מן המגמה הרוחנית הגבוהה אשר לשמה הוקמה מדינת היהודים. זאת היא האמירה הגלויה שלנו בתחום המדיני-בטחוני, שלא באנו ארצה רק כדי לתת פיתרון של "כאן ועכשיו" למצוקות הקיומיות של העם היהודי אלא לממש את הייעוד הלאומי. וזאת היא האמירה הסמויה שלנו בתחום הכלכלי-חברתי, שמדינת היהודים לא הוקמה רק כדי לפתור את המצוקות הכלכליות של אזרחיה על ידי יצירת "גן עדן סוציאליסטי" של שוויון כלכלי, אלא למען מטרות גבוהות יותר.

אי אפשר לה לנשמת החיים שתהיה מסתפקת בבקשת סדרים מעשיים, תיקונים באורחות החיים והחברה, ובהטבות מדיניות וקיבוציות. אמת הדבר, שבזמן שכל אלה הם במצב של קלקלה, מנועה היא מכמה אמצעיים שיוכלו לעזור לה להשלמתה; אבל לא זאת היא מנוחתה ומגמת פניה. את האורה הא-להית... את השלמות במילואה היא מבקשת...                                      (אורות הקודש ב, שעה)  

מהתנתקות להתחברות

אלא שכאן נמצאת נקודת הכשל החמורה שלנו. יצאנו כבר מן הגלות. אנו חיים במדינת ישראל העצמאית, אשר על שכמה מוטלות לא רק משאלות הנצח אלא גם שאלות ההווה, לא רק אידיאלים גבוהים אלא גם משימות מעשיות. עברנו את השלב הרומנטי של ה"אירוסין". אנו כבר בתוך ה"נישואין". תחת החופה, לא מסתפקים בברכת "שמח תשמח רעים האהובים", אלא גם קוראים את הכתובה עם כל פירוט החובות המעשיות הכלולות בה. רעיון שלמות הארץ, אסור לו להישאר רעיון עמום המדבר גבוהה גבוהה על חזון ועל ייעוד בלבד. כשם שפרטנו את המושג ארץ ישראל לפרוטות קטנות של בתים וכבישים, שדות ומפעלי תעשייה, כך עלינו לפרוט את החזון הציוני הגדול לפרוטות קטנות של סדרי חיים והנהלת מדינה. לא ניתן לדבר על "זהות יהודית". יש לממש אותה בתרבות הלאומית. לא די לדבר על "'צדק א-להי". למן קום המדינה עלינו לעשות צדק על ידי חוקים ועל ידי משפטים. לא נסתפק בשיחות על "מוסר יהודי", אלא נעצב הוראות מפורטות לחייל היהודי העומד במלחמה מול אוכלוסיה עויינת. וכמו כן, לא די לדבר על "אהבת ישראל". צריך ליישם זאת במדיניות חברתית מעשית.

כל מחשבה שהיא מפקרת את תיקון העולם וסדרי המדינות ופורחת באוויר רוחני לבדה, ומתפארת בתיקון נשמות והצלחתן – הרי היא מיוסדת בשקר שאין לו רגליים. וכל מחשבה שדבר אין לה עם הרוממות הנצחיות, ומתעסקת רק עם סדרי החיים החומריים ותיקוניהם - אפילו אם יהיו בה תוכנים מוסריים ואורחות צדק ומישרים - סופה להתעכר...                        (אורות הקודש ג, קפ)

שימת הדגש על הממד הרוחני והחזוני של הציונות, אסור לו לגרום לנו להתעלם מן המצוקות החברתיות הקשות של החברה הישראלית, אלא שהטיפול בהן צריך להיות לאורו של חזון גדול זה. לא במקומו, ואף לא במקביל אליו.

     בכך אני מבקש גם להתחבר אל דבריו של ישראל הראל על כך שלא מצאנו לעצמנו בני ברית שסדר היום שונה משלנו. אינני רוצה לראות בכך ברית נמוכה של אינטרסנטים, העושים ביניהם הסכמים של "שמור לי ואשמור לך": אלחם למען המטרות שלך, אף שביסודו של דבר אינני רואה בהן שום ערך, כדי שאתה תגמול לי ביום בו אזדקק לך. דבר אחר נדרש מאתנו: להציג משנה רחבה, שלאור רעיון ארץ ישראל השלמה תנקוט עמדה יהודית-אמונית בשורה רחבה של נושאים העומדים על סדר יומה של החברה הישראלית. ואז, ממילא נמצא בני ברית טבעיים אשר דרך אותם נושאים משותפים יראו את עצמם מזוהים ומזדהים עם משנתנו כולה.

 

* * *

 

לא עמדתי בסוד שיח שרפי קודש. אינני יודע, ואולי אף לא אדע לעולם, בשל מה הביא עלינו הקב"ה את הגזירה הנוראה של ה"התנתקות".  בכל יום אני מתפלל ומתחנן לפניו לקרוע את רוע הגזירה, שלא תצא אל הפועל, ותישאר רק כתמרור אזהרה המונף באוויר. ובתוך כל אותו חוסר ידיעה, שואל אני אם לא זהו המסר הבא אלינו ממרומים, להמיר את אסון ההינתקות ברוח גדולה של התחברות לחברה הישראלית כולה, על כל מצוקותיה הרוחניות, הכלכליות והחברתיות.

 

*    הכותב, תושב גוש קטיף לשעבר, הוא רב היישוב עטרת במטה בנימין ועורך כתב העת של רבני 'צהר'.

למעבר לאתר האינטרנט של הרב עזריאל אריאל לחץ כאן>>