מידי שנה בשנה חוזר וניעור הוויכוח הציבורי אודות "קו העוני". רבבות משפחות, עשרות אלפי ילדים רכים חיים בתנאים כלכליים קשים. כעם של גומלי חסדים, חוזרת החברה הישראלית ובוחנת את עצמה אם עשתה די למען שכבות המצוקה. אולם דומני כי לא אחטא לאמת אם אומר שבשעות קשות אלה, כמעט ונדם קולה של הציונות הדתית.
ב"הצופה" של פרשת ויחי (י"ג בטבת תשס"ג) עמד ר' יוסק'ה שפירא על אילמותה של הציונות הדתית בשאלת הקיצוצים בתקציב המדינה. התפיסה הישנה של "תורה ועבודה", שביקשה לחבר בין דבר ה' לבין ערכי הציונות הסוציאליסטית ותנועת העבודה ההיסטורית – נפגעה קשות, אם לא קרסה, עם נפילת הקומוניזם בכל העולם, ומשנה סדורה מחדש בשאלות של חברה וכלכלה – אין. אמנם בין הכלכלנים הבכירים במדינה ניתן לראות רבים וטובים החובשים כיפה סרוגה לראשם (כמו פרופ' בן-ציון זילברפרב, מנכ"ל משרד האוצר לשעבר, שראיון אתו פורסם גם כן באותו גיליון של "הצופה", ועוד רבים). אולם מקצועיותם של חברינו אינה מספיקה כדי לגבש משנה חדשה של תנועת "תורה ועבודה" באופן שיהיה רלוונטי לעידן הכלכלה החופשית והגלובליזציה. מטרתו של מאמר זה – להציב קווי מחשבה ראשוניים ביחס לשאלות אלו.
כאשר נתבונן בציווייה של התורה, נראה דבר בולט. מלאה היא התורה במצוות המחייבות עזרה כלכלית לזולת. מעבר לכל המצוות המחייבות גמילות חסד בגופו של אדם, עומד כל אדם מישראל ומצווה בשורה ארוכה של מתנות עניים: לקט, שיכחה ופאה, פרט ועוללות, מעשר עני, הלוואה וצדקה. אך בעוד שכל חקיקה סוציאלית בעולם המודרני לא באה אלא להסדיר את זכויותיו של החלש, המקבל, התורה עוסקת בעיקר בחובותיו של הנותן. הוא החייב להותיר לקט, שיכחה ופאה; הוא החייב לתת צדקה ומעשר עני. אך העני עצמו, אין לו כל זכות תביעה. ואכן נראה כי הבדל זה, שבין התורה לבין החקיקה המקובלת, הוא הרבה יותר גדול מאשר סתם סמנטיקה, והוא מבטא השקפה ברורה שיש לה לתורת ישראל על הטיפול בעוני.
כפועל יוצא מהעמדת הדגש על הנותן, רואים אנו שמערכת הצדקה של התורה איננה ממלכתית. אמנם גם היא התמסדה מעט ועברה לרשות הרבים, עד כדי כך ש"מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל מישראל שאין לו קופה של צדקה" (עי' רמב"ם הל' מתנ"ע פ"ט ה"א-ה"ג). אבל מעולם לא התמסדה קופת הצדקה מעבר לרמת הקהילה המקומית (ולכל היותר, האיזורית). ניתן היה לראות בזה חולשה ארגונית של עם שבמשך רוב שנות קיומו חי ללא מדינה משלו. אך לא היא! "עניי עירך קודמין" (רמב"ם שם פ"ז הי"ג), זהו דין של לכתחילה ולא של דיעבד. המדינה יכולה לדאוג לזכויות החלש; אולם היא לא יכולה להביא את החזק לנתינה. לכל היותר היא יכולה לקחת ממנו מס. אך אין בכוחה להביא לידי ביטוי את נדיבות לבו של הנותן. הקהילה הקטנה, לעומת זאת, מחזיקה קופה של צדקה, שיסודה הוא בהתנדבות. הדין ש"כופין על הצדקה" (רמב"ם שם פ"ז ה"י) בא, לדעת רבים מרבותינו הראשונים, מכוח חובתו של הנותן ולא מכוח זכותו של המקבל (עי' תוס' ב"ב ח ע"ב ד"ה אכפיה, רמב"ם שם הי"א; ולעומת זאת עי' ריטב"א כתובות מ"ט ע"ב ד"ה הא, מהר"ל, חידושי אגדות לבבא בתרא ט' ע"א ד"ה כי הא); ואף הוא אינו חלק ממערכת המיסים הקהילתית, ואף לא חלק ממערכת של ביטוח הדדי – מערכות שבהן אין האדם מרגיש שהוא עסוק בעשיית חסד עם זולתו.
אין התורה חותרת לביעור העוני מן העולם כל זמן שלא הגיע העולם אל תיקונו השלם. היא מודיעה לנו במפורש "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ" (דברים טו יא). מטרתה היא עצם מציאותו של מעשה הטוב והחסד בעולם. לשם כך הובאו לעולם אנשים הזקוקים לקבל, כדי שתינתן ההזדמנות לנותנים לתת (עי' ב"ב י ע"א). התיקון החברתי שיש בעצם קיומה של העזרה והאהבה ההדדית, גדול עוד יותר מאשר התיקון הקיים בחברת שפע קרה ומנוכרת, שאמנם אין בה נזקק ונעזר, אך גם עוזר אין בה. לכן, חלק בלתי נפרד ממצוות הנתינה היא המצוה לתת בסבר פנים יפות, בשמחה ובאחווה (רמב"ם מתנ"ע פ"י ה"ד). ומצוה מיוחדת נאמרה דווקא בימי החג והשמחה, לשלוח מנות לאין נכון לו (נחמיה ח י; ועי' דברים טז, יא יד), ובמיוחד בחג הפורים (אסתר ט כב). אף מי שאין ידו משגת לתת ממון, מצוה עליו לתת לפחות מילה טובה, בבחינת "ותפק לרעב נפשך" (רמב"ם שם פ"י ה"ה), למרות שאין בכך כדי להקל על מצבו הכלכלי הקשה של הנצרך. מסיבה זו, נדרש גם העני לתת צדקה ומתנות עניים לעניים אחרים (שם פ"ז ה"ה), למרות שהדבר לא יצמצם כהוא-זה את הפער הקיים בין העשירונים בחברה.
על פי הדברים הללו, ניתן היה לחשוב כי טובתו של העני באמת אינה עומדת בפני תורת ישראל, והעני אינו אלא "אובייקט" חפצי, שבו זוכה העשיר לקיים מצוות ולשכלל את מידת החסד שלו, כאשר הוא מנצל את העני לצורך הגעתו לשלמות אישית. אך אם נעמיק בדברים, נוכל לראות גישה טיפולית ייחודית במדיניות הסוציאלית, הנובעת דווקא מתוך אי הדגשת זכויותיו הסוציאליות של העני. את הנקודה הזאת נוכל להבין באמצעות אחת מנקודות הוויכוח הבולטות שבין מצדדי הסוציאליזם לבין חבריהם הקפיטליסטים: האחריות לגורלו הכלכלי של הפרט, על מי היא מוטלת? עליו או על החברה? הסוציאליזם מעלה על נס את חולשתו של הפרט המסכן – זה שאין בכוחו, הפיסי או הנפשי, לדאוג לאינטרסים שלו, והוא נופל חלל במלחמת החיים. מתוך כך מעלים הסוציאליסטים את התביעה כי החברה כולה תראה את עצמה כעריבה לשלומו ולרווחתו של החלש. וזאת על ידי שורה ארוכה של חוקים סוציאליים, כמו: ביטוח בריאות, דמי אבטלה, קצבת ילדים, קצבת נכות ועוד ועוד. הקפיטליזם, לעומתו, מעלה על נס את האחריות, היוזמה והמאמץ של הפרט. כל גורלו נתון בידיו. הוא, ורק הוא, יקח על עצמו את כל האחריות לכישלון ויקטוף לעצמו ולמשפחתו את כל פירותיה של ההצלחה; אך לא יראה את עצמו אחראי כהוא-זה לגורלו של הזולת.
תורת ישראל, כדרכה, מאחדת את שני ההפכים בתוך מערכת אחת. שמונה מעלות מונה הרמב"ם במצוות הצדקה (הל' מתנות עניים פ"י ה"ז-הי"ד). בראש הסולם היינו מצפים לראות את המתנה הגמורה, מתנת החינם. אך לא זאת היא דרכה של תורה. בראש הסולם עומדת מצוות ההלוואה. הלוואה, כידוע, יש להחזיר. אי אפשר לקחת הלוואה כדי לשתות יין לשכרה. איש לא יסכים לתת הלוואה לאדם כזה. הלוואה ניתנת לשם רכישת אמצעי ייצור, אשר בעזרתם יצא העני ממעגל העוני. חולשתו של הסוציאליזם באה לו מכך שהעני מתרגל להשליך את יהבו על החברה כולה. משום כך באה מצוות ההלוואה ומשאירה את מלוא האחריות על הנזקק עצמו. הן עליו ועל צווארו מוטלת החובה להשיב את ההלוואה בזמנה עד הפרוטה האחרונה. אך לא רק ההלוואה עומדת בראש הסולם. עימה נמצאת השותפות. מצוה לעשות שותפות עם אדם שמצבו הכלכלי מידרדר, כדי שיוכל לשקם את עצמו. גם השותפות בין שניים או שלושה אנשים, כמו ההלוואה, משאירה את האחריות בידי הנזקק לה. הוא חייב לעבוד ולעמול כדי להיוושע בעזרת הזולת. אין הוא יכול להיות פרזיט ולחיות כטפיל במערכת כזאת. אפשרות שלישית מציעה ההלכה כדרך של עזרה לנזקק: להמציא לו מלאכה. לתת לו מקום עבודה קבוע ומסודר, למען יוכל לפרנס את עצמו ואת משפחתו בכוחותיו הוא, מבלי להיות מוטל על הבריות. הדבר יכול לבוא במישרין, על ידי יצירה של מקורות תעסוקה, ויכול לבוא בעקיפין: על ידי קנייה מכוונת מתוצרת הארץ וממפעלים המעסיקים יהודים, וכן על ידי ניצול הירידה החדה בשערי הריבית כדי להשקיע במניות של חברות המספקות תעסוקה ליהודים. ואולי יש מקום לפרסם רשימות של מפעלים כאלה, כדי לקרוא לציבור להעדיף את תוצרתם, ולקיים בכך את ציווי התורה "וכי תמכרו ממכר – לעמיתך, או קנה – מיד עמיתך".
היום ידוע יותר שככל שאדם חי ברמה גבוהה יותר של אחריות אישית, כך גם בריאותו הנפשית ואושרו מגיעים לרמה גבוהה יותר. ואכן גם המחקרים העדכניים מוכיחים שהדבר המועיל ביותר לביעור העוני הוא שיפור במצב ההשכלה של השכבות הנמוכות. כל שנת השכלה נוספת מעלה, בממוצע, את הכנסתו של הלומד בכ8%-, כאשר את ההכנסה הזאת הוא מקבל ביגיע כפיו.
מתנת החינם, לעומת זאת, משפילה את האדם. ולא רק מעצם הבושה שבקבלת הצדקה. אמנם גם על כך עומדת התורה בהעמידה על נס את האידיאל של "מתן בסתר" דווקא, שיש בו פחות בושה והשפלה לעני (רמב"ם שם פ"י ה"ח-ה"י). אבל לא זו בלבד. עצם התחושה שהאדם חש כי הוא פרזיט שאינו עומד בזכות עצמו ומכוח עצמו, יש בה פגיעה חמורה באישיותו הבריאה של כל הנברא בצלם. ההרגשה כי אחרים הם הערבים והאחראים לגורלך ולא אתה בעצמך, פוגעת באושרו ובחדוות חייו של כל אדם. גם היום ידוע שלא תמיד יש ברכה בדמי האבטלה, למשל. המובטל הוא אדם מושפל ומוכה, ודרך קצרה עוברת ממנה אל השקיעה בייאוש ובהתמכרות לטיפה המרה...
אך גם מתנת החינם אינה מובטחת לו לעני. התורה אינה מציעה ביטחון סוציאלי לאף אדם. אין מערכת גבייה ארצית שניתן להעמיד לרשותה משאבים גדולים ככל שיידרש. מערכת הגבייה היא מקומית וקטנה. שם "כולם מכירים את כולם", ולכן לא צריכים לעבוד לפי קריטריונים "מרובעים" וקבועים. להיפך, הקריטריון המרכזי הוא הצורך הסובייקטיבי של הנזקק, הנקבע על ידי היכרות אישית, "די מחסורו אשר יחסר לו", באופן אישי ופרטי (רמב"ם הל' מתנ"ע פ"ז ה"ג). במערכת כזאת יזכה הפרזיט מן הסתם ל"מתנה מועטת", כדי לצאת ידי חובה, ואילו הנזקק הבא לשקם את חייו, יזכה, בדרך הטבע, לסיוע מסיבי.
מערכת ארצית גדולה, לעומת זאת, לא יכולה להתאים את עצמה לצרכיו הייחודיים של הנזקק. היא קובעת קריטריונים כלליים. ואז, גם הפרזיטים זוכים להיות שותפים מלאים בחלוקתה של ה"עוגה". אז נוצר תמריץ להיכלל בקריטריונים של הזכאות ולא לצאת ממעגל העוני. היציאה ממעגל זה, יש בה סיכונים. ויש המתפתים להעדיף "ציפור אחת ביד" מאשר "עשר על העץ". כך יכולים אנו למצוא דורות של נזקקים השוקעים יותר ויותר במנטליות של עוני, מצוקה וחוסר אונים. על כן מציעים מחקרים חדשים להוריד את רמת המעורבות של המדינה בסיוע לפרט, ולהשקיע יותר מאמצים ומשאבים בפיתוח של אגודות וולונטריות, על ידי עידוד, הדרכה ועזרה אחרת.
גם מתנות העניים של החקלאי מבטאות את אותה גישה, המטילה אחריות רבה על העני עצמו. באף אחת מן המתנות אין חובה על החקלאי להביא את הפירות אל ביתו של העני. בלקט, שיכחה ופאה – הדבר אסור מצד הדין. "לא תלקט לו לעני" (עי' רמב"ם מתנ"ע פ"א ה"ח). העני הוא הנדרש לטרוח ולאסוף בעצמו את מתנותיו. הוא הדין גם בשמיטה. כל הפירות מופקרים לכל הקודם. ואם העני לא יתאמץ להגיע ראשון, הוא עלול לשוב לביתו בידיים ריקות. המתנה היחידה היכולה להיות מובאת לביתו של העני היא מעשר עני. אך גם שם יש דין של "מעשר עני בגורן" שבו כל הקודם זוכה; ורק כאשר מתקיימים תנאים מסויימים קורה שבעל הבית רשאי או נדרש לקחת את המעשר לביתו ולחלק אותו שם לעניים (עי' רמב"ם מתנ"ע פ"ו ה"י). גם שם אין העני יכול לסמוך על כך שהוא זה שיקבל את המעשר, ולכן עדיף לו להתאמץ ולהגיע אל הגורן כדי לקחת בעצמו. כך נדרש העני לצאת מן האפטיות המאפיינת מצב סוציאלי קשה, ולנקוט יוזמה ומאמץ באופן עצמאי. כך ייאלץ לצאת מן המנטליות של העניות, ובכך ימצא את הדרך לשקם את עצמו.
במסגרת מאמר זה, מבקש אני לחרוג מן המסגרת התורנית של הדיון, ולהעלות נקודה נוספת. המחקרים העדכניים על מצב העוני בישראל, מעידים על כך ש"תשלומי ההעברה" (קרי: כספים הנגבים מן העשירים באמצעות מיסים ומחולקים לעניים באמצעות קיצבאות שונות) אינם משיגים את מטרתם בטווח הארוך. הם נותנים מענה לטווח קצר, אולם מנציחים את העוני. יש המאשימים את הממסד בכך שהוא מנציח את קיומו ומעמדו הציבורי על ידי הנצחת קיומם של הנזקקים לשירותיו. אף אם אין ממש בהאשמה זו, הרי התוצאות מדברות בעד עצמם. המחקרים מורים על כך שישנם שני דברים אפקטיביים לביעור העוני. על האחד עמדנו בראשית דברינו, והוא: השכלה. אולם ישנו גורם שני, שאינו פחות בחשיבותו, והוא: מדיניות איכלוס. דהיינו: אם משפחות מאיזורי מצוקה מעתיקות את מגוריהן לאיזורי רווחה, ולחילופין, אם מספר משמעותי של משפחות מבוססות מתיישב באיזור מצוקה – חל שינוי חיובי בולט במצבם של העניים השותפים למהלך, כקולטים או כנקלטים.
מטבע הדברים, מהלך כזה – של נדידת אוכלוסין – הוא הרבה יותר קשה לביצוע מאשר התמקדות בשיפור רמת ההשכלה של השכבות החלשות (אם כי הוא משפיע על כך באופן מכריע). אולם כאן יש מקום גדול לציונות הדתית לומר את דברה, וזאת בעזרת שניים מן המפעלים הגדולים שלה: ההתיישבות ביש"ע והגרעינים התורניים.
חלק גדול מיישובי יש"ע, בעיקר העירוניים והגדולים שבהם, פתחו את שעריהם לקליטת משפחות משכבות המצוקה. בחלק מן המקרים נעשה הדבר בכוונת מכוון (זכות ראשונים שמורה לרב משה לווינגר, שקבע את העיקרון הזה כמדיניות מובילה בקליטת משפחות בקרית ארבע בשנותיה הראשונות), ובחלק אחר מן המקרים אירע הדבר כאילו במקרה, כתוצאה מן המחירים הנמוכים של הדירות בהתיישבות. כך או כך, ההתיישבות ביש"ע תרמה תרומה משמעותית להוצאה של מאות, ואולי אלפי משפחות, ממעגל העוני.
המהלך המשלים הוא הגרעינים התורניים (ומאד לא מפליא, שבין חבריהם ניתן למצוא מספרים גדולים ובולטים של בני הדור השני ליישובי יש"ע). אמנם רוב הגרעינים עדיין קטנים, אולם השפעתם על סביבתם כבר ניכרת, לא רק בתחום הפעילות התורנית המובהקת אלא גם בהשפעה גלויה על מערכת החינוך ובהשפעה סמויה על מצבה של האוכלוסייה הגרה בסביבתם. ובאם נזכה לראות את הגרעינים התורניים גדלים בקצב מהיר עד כדי יצירת קהילות גדולות המשתלבות בסביבתן – נמצא את עצמנו תורמים עוד תרומה מכרעת להוצאתן של עוד משפחות רבות ממעגל המצוקה.
בדורות האחרונים נעשו נסיונות שונים לבניית חברה שוויונית; אך דומה כי לא עלו יפה. האימפריה הסובייטית קרסה. בארץ, שרויה התנועה הקיבוצית במשבר אידיאולוגי וכלכלי. המשטר הכלכלי הסוציאל-דמוקרטי, הנהוג במדינות מערב אירופה ואף במדינת ישראל, פונה יותר ויותר לכיוון קפיטליסטי קיצוני ודורסני. למעלה ממאה שנה שלטו רעיונות סוציאליסטיים בכיפה. מיליוני בני אדם נמשכו אחריהם. רבבות הקדישו את חייהם למענם. גם רבים מבני עמנו הפנו עורף לתורת ישראל והמירו אותה ב"תורתו" של מרכס. רבים אחרים עמדו ושאלו: מה יש לה לתורת ישראל לומר בשאלות אלו המנסרות בחללו של עולם? דומה כי עתה עומדת לרשותנו פרספקטיבה רחבה להתבונן על כך. ועל כן חובה גדולה מוטלת עלינו לבדוק את דרכה של תורה בשאלה גדולה זו (אגב, לאחר השלמת ההוצאה לאור של ארבעת כרכי "עין אי"ה", נפתחה הזדמנות לחקור מחדש את שיטתו של מרן הרב קוק זצ"ל בשאלת הצדקה והצדק החברתי, והדור ממתין למי שיואיל להרים את הכפפה).
עבודה רבה לפנינו, הן במחקר ההלכתי התורני, הן במחקר המקצועי-מדעי והן בבדיקת השטח, כדי ליצור מערכת חדשה של צדק וצדקה, אהבה וחסד, אשר תצמיח חברה בריאה, אוהבת ותומכת, נותנת וגומלת חסדים, אשר תהיה אור לגויים ומופת לעולם כולו.
