מאת: הרב יגאל קמינצקי
כל אחד מאתנו שילדיו מגיעים לגיל ההתבגרות, עומד בפני דילמות קשות, התמודדויות ומבחנים חינוכיים מורכבים ומסובכים. לפעמים אנו חשים שגיל זה הנו מבחן לא רק לילדים אלא גם לנו ההורים.
כידוע עיצוב דמותו, דעותיו וגיבושה הסופי של אישיותו של הילד הנם פועל יוצא של כמה גורמים: תורשה, הורים, בני משפחה אחרים, סביבה, חברים, תקשורת, בית הספר ועוד. בתוך מגוון רחב זה של גורמים מהו עפ"י חז"ל, חלקם של ההורים בחינוך ילדיהם?
תנו רבנן: מעשה במרים בת בילגה שהמירה דתה, והלכה ונשאת לסרדיוט אחד ממלכי יוונים. כשנכנסו יוונים להיכל היתה מבעטת בסנדלה על גבי המזבח, ואמרה: לוקוס לוקוס, [זאב, זאב,] עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל ואי אתה עומד עליהם בשעת הדחק! וכששמעו חכמים בדבר קבעו את טבעתה, וסתמו את חלונה...[כלומר הענישו אותה בעונש שפגע לא רק בה, אלא גם בהוריה ובמשפחתה.] ממשיכה הגמ' שם לשאול: מרים בת בילגה שהמירה דתה, משום ברתיה קנסינן ליה לדידיה? [כלומר, האם בגלל חטא הבת מענישים את אביה?] אמר אביי: אין, כדאמרי אינשי: שותא דינוקא בשוקא, או דאבוה או דאימיה. – [התשובה היא חיובית. ואומר שם רש"י: משל הדיוט הוא, מה שהתינוק מדבר בשוק, מאביו או מאמו שמע, אף זו אם לא שמעה מאביה שהיה מבזה את העבודה, לא אמרה כן.] ממשיכה הגמ' לשאול: ומשום אבוה ואימיה קנסינן לכולה משמרה? - אמר אביי: אוי לרשע אוי לשכינו, טוב לצדיק טוב לשכינו. [סוכה דף נו /ב:]. למדנו מכאן שעל פי חז"ל הגורם המרכזי המשפיע על הילד הוא ההורים! השאר, השפעתם משנית. השפעתם של ההורים כל כך מכרעת עד כדי כך שניתן להענישם על כך. נשים לב! לא נעשה כל ברור עם הוריה של בילגה. הם נקנסו מבלי שניתנה להם כל זכות שימוע, למרות שאין ספק שאם היינו שואלים אותם לסיבת קלקולה של בילגה, חוצפתה וגסות רוחה, מסתבר שהיו להם תירוצים מאוד משכנעים: החברים שפיתו אותה, המורים שלא אבחנו את הבעיה בזמן, הרבנים שלא השכילו לשכנעה לחזור בה מדרכה הרעה, וכו' וכו'. עמדת חז"ל ברורה: כל דבור קלוקל, כל הנהגה ומידות רעות, יש לחפש את שורשיהם בבית! הילד נעשה חצוף, אלים, גס רוח, מנבל את פיו, וכדו', הכתובת היא הבית.
בזה יש לתרץ את את התימא והרי למדנו: "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות, איש בחטאו יומת", א"כ כיצד נענשו ההורים בגלל בתם? וי"ל שחכמים לא סטו מהדרכת התורה, אלא שהם הבינו שלא רק בילגה חטאה, אלא שגם הוריה חטאו במעשיהם [או בחוסר מעשיהם] ובהתנהגותם, ובזה היו שותפים למעשה בתם. לדעת חכמים, חטא המופיע באופן כל כך ממשי, גלוי וגס, שיש בו קלקול במידות כמו זה של בילגה, שעמדה במקדש והכתה בסנדלה על המזבח והתריסה באופן בוטה כל כך כלפי מעלה, שרשו בבית, שם היא שמעה דברי זלזול מאביה ביחס לעבודת הקרבנות. כיום אין זה בהכרח ההורים עצמם, זה יכול להיות גם טלווזיה, ודיאו, אינטרנט ועוד מריעין בישין מעין אלו הרוויים בקלקולים חינוכיים ובתועבות ונצפים ע"י ילדינו באופן בלתי מבוקר. הורים הנותנים לגיטימציה למציאות זאת בבית הופכים להיות שותפים ואחראים מלאים לתוצאות . כפי שראינו בספור, חז"ל חייבו את משפחת בילגה למרות שלא טרחו כלל לבדוק את הנעשה בביתה אלא מתוך הבנה וידיעה פסיכולוגית ברורה וגורפת.
גם ההגיון מחזק טענה זו שהבית הוא העיקר בבניית מידותיו של הילד, שהרי חלק נכבד בעיצוב דמותו החינוכית של הילד נקבע עוד בשנותיו הראשונות בהם הוא קשור עמוק, נפשית ופיזית להוריו אותם הוא גם פוגש וחי הכי הרבה זמן, וגם לומד לחקותם.
ואם ישאל הקורא והרי מצינו שיעקב ועשו שגדלו באותו בית, נולדו מאותם הורים, יצאו מאותה טיפה וקבלו אותו חנוך ואעפ"כ יצאו כפי שיצאו? ואין לומר שזה תוצאה של יחס שונה של הוריהם שיצחק אוהב את עשו ורבקה את יעקב, שהרי מצינו שכבר בבטן היו שניהם שונים, זה שואף לבתי עבודה זרה על כל המשתמע מכך וזה לבתי מדרשות. "ויאמר ה' לה שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעייך יפרדו ולאום מלאום יאמץ ורב יעבוד צעיר". ע"כ י"ל שעד להולדת הזרע מיעקב אבינו – שנים עשר השבטים - שכולם קודש הם, היתה גזירה אלוקית שיופיעו הכוחות והעמים הללו בעולם ושיתגלה כוח הרשעה שבהם וכדברי המדרש בראשית רבה ב' ד': "והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום" תוהו זה בבל, בוהו זה מדי, חושך זה יוון ותהום זה רומי. כבר במחשבת הבריאה נקבעה הופעתם ע"י קורא הדורות מראש, עד לעתיד לבוא, ש"כל הרשעה כולה כעשן תכלה "ועלו מושיעים לשפוט את הר עשו" וכו'.
גם לאחר שקבענו שעיקר החינוך הוא הבית אי אפשר להבטיח הצלחה א. בסופו של דבר לכל ילד ישנה בחירה חופשית לקבוע את דרכו. ב. החינוך הוא נושא מורכב ביותר וקו חינוכי הטוב לפלוני, יכול להזיק לאלמוני, ע"כ נאמר "חנוך לנער עפ"י דרכו" [של הילד]. ג. הרבה תלוי בסיעתא דשמיא וע"כ אנחנו מתפללים כל יום: וְהַעֲרֶב נָא ה' אלוקינו אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ ...וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל. כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתֶךָ לִשְׁמָה. כאמור אין פוליסת בטוח להצלחה בחינוך ולא הכל בידנו. יחד עם זאת חובה עלינו לעשות את כל מה שלאל ידנו. זה ודאי מגביר מאד את הסכויים להצלחה.
מרכיבי חנוך חיוביים שהם בידנו:
בחנוך צריכים לקבוע דרך ברורה וחד משמעית! אי אפשר לפסוח על שני הסעיפים. אם ה' הוא האלוקים לכו אחריו, ואם הבעל הוא האלוהים לכו אחריו! אם אכן מאמינים אנו שה' הוא האלוקים נלך אחריו, אבל בכל, וללא פשרות. [מובן שניתן במסגרת ההלכתית ללכת בנושאים שונים בדרך של קולא עפ"י פסיקת רב המלמדנו דרכה של תורה.] אבל הדרך של פשרנות שלא בתאום עם ההלכה משדרת לילדים חוסר רצינות, ושאין מוסר מוחלט. אם אני חפשי לנפשי לקבוע את הנורמות, גם הילד יקבע אותם בהתבגרותו ולא תמיד מתוך תאום צפיות עמנו.
ג. אהבה ללא חשבון וללא תנאי. ילד שמרגיש שאוהבים אותו באמת, הוא נבנה מבחינה רגשית, חוסנו הנפשי איתן, הבטחון העצמי מתחזק. כל אלו נותנים לו כוח להאמין ולא פחות לעמוד איתן באמונתו כנגד כל רוחות רעות וטללים רעים. כשהילד מרגיש אהבה הוא הרבה יותר פתוח לשתוף פעולה, ליצירת מגע וקשר עם ההורים, לשוחח עמם על בעיותיו ולבטיו, וממילא לאפשר להם לכוונו ולהדריכו.
ד. ברורי אמונה בתוך הבית. יש להתיחס ולהשיב לשאלות הילד בנושאי אמונה. אם הוא לא שואל יש ליזום דיון ושיחות משפחתיות בעניני אמונה. מה שלא נשאל היום עלול להתפרץ בעתיד באופן בלתי מבוקר, וע"כ יפה שעה אחת קודם. כמובן לצורך זה, חובה על ההורים ללמוד ולהתקדם בנושאי אמונה. [בקטע זה יש יותר מקום להעזר ברבנים.]
ה. שליטה חינוכית של ההורים בתוך הבית. פעם בתוך הבית פנימה, היתה להורים שליטה מוחלטת על החינוך. כיום גם בתוך הבית אבדנו את המונופול, כשמצטרפים אלינו פרטנרים נוספים: הטלביזיה, הכבלים, הווידיאו, המחשב, האינטרנט, ומה לא. אט אט אנו ההורים כמחנכים נדחקים לשוליים, ומי שקובע לילדינו את סדר היום, מה ואיך להתלבש, מה ואיך לדבר, את הנושאים שיעסיקו אותם, את סדרי העדיפויות בחיים, את מערכת האידיאלים והערכים וכו', הם כל המרעין בישין שהזכרנו. כאן אני מרשה לעצמי לקבוע קביעה חד משמעית! הסיבה המרכזית לפריקת העול ע"י הנוער היא התאוות והיצרים הנוגעים לדברים שבינו לבינה. זה הגורם האולטימטיבי להתדרדרות. אין לי ספק שמה שמציק לילד ומטריד את מנוחתו, זה לא בשר פיגולים או בשר חזיר שהוא "מת" לאכול, או לנסוע דווקא בשבת, או שכל כך קשה לו לצום ביוהכ"פ. בדרך כלל, גם לא מחשבה פילוסופית מעמיקה. ה"מין" רבותי, הוא הגורם מספר אחד להתרחקות מדרך התורה. גמ' סנהדרין דף סג עמוד ב: אמר רב יהודה אמר רב: יודעין היו ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש, ולא עבדו עבודה זרה אלא להתיר להם עריות בפרהסיא.
לאור העובדה שההתמודדות בתחום זה עם החוץ קשה ביותר, מה אנו ההורים עושים בנידון כתריס בפני הפורענות?! למרבה הצער והפלא, דווקא בנושא זה, שהוא כל כך נוגע לצפור הנפש, ושהוא כל כך קריטי ומשמעותי עבורנו, אנו מרימים ידים ובמן קלות דעת כזו, וחוסר מחשבה כזה, מכניסים את הרפש והתועבות של החוץ את תוך ביתנו פנימה ומתמסרים להם כאילו זו תורה מסיני ואין עצה ואין תבונה נגד ה'! רבותי, "הגם לכבוש את המלכה עמי בבית"?! האם נתנו לבנו שבשם הקידמה, אנו מאפשרים לילדינו נגישות וירטואלית למגוון אין סופי כמעט של כל התועבות והפשעים האפשריים, ואז מה יעשה הנער ולא יחטא בחשקו להפוך את הוירטואלי לריאלי?! ואח"כ אנו בתמימותו שואלים איפה טעינו, והרי השקענו בילד הכל וספקנו לו את כל מבוקשו?! ..."אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: משל, לאדם אחד שהיה לו בן, הרחיצו וסכו, והאכילו והשקהו, ותלה לו כיס על צוארו, והושיבו על פתח של זונות, מה יעשה אותו הבן שלא יחטא?" [ברכות לב/א.] כמה מבין ילדינו – "הזוכים" למגוון כה רחב של פלאי הטכנולוגיה, רואים וחווים רק דברים חיוביים, רק דברים המותרים עפ"י ההלכה?! כמה מבינינו מציבים לילדים גבולות ברורים ומצליחים בכך?! כמה מנסים ופועלים ללמד את ילדיהם צפיה בקורתית ומצליחים בכך?! [אינני מעיז אפילו לשאול כמה מבינינו מנסים לסלק תועבות אלו, זה כמו מלחמה בטחנת רוח, מה עוד שעל פי הנראה בטווח הקרוב, המחשב והאינטרנט על כל מכמניהם, יהפכו לחלק בלתי נפרד מחיינו] ככל שילדינו יהיו חשופים יותר למראות זימה, לפורנוגרפיה, סכוייהם להתפקר, ולהשליך מאחרי גיוום כל דבר שבקדושה גדולים יותר. עם האוכל בא התיאבון. וכדברי חז"ל : אבר קטן יש לו לאדם מרעיבו שבע, משביעו רעב. וכשהתיאבון גדל, הדתל"ש בפוטנציה כבר אורב לפתחנו!
ו. פיתוח הכישורים ליצירת קשר עם הילד. כפי שהזכרנו לעיל, "חנוך לנער עפ"י דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה". כלומר התנאי לחנוכו של הילד באופן שגם כשהוא מתבגר הוא לא יסור ממנה, תלויה בחנוכו עפ"י דרכו של הילד. אין הכוונה לאפשר ח"ו הפקרות, אלא להכירו, לדעת את נטיית לבו, מה הם הדברים היותר קרובים אליו, מה הוא אוהב ומה הוא שונא וכדו', כל זאת ע"מ שנוכל להיות יותר קשובים אליו, יותר מבינים אותו וממילא לחנכו באופן היותר ראוי ומתאים לו. לצערנו גם במשפחות טובות ניתן למצוא הורים ואפילו רבנים שאינם יודעים לדבר עם ילדיהם. להיות הורים זה מקצוע מורכב ומסובך שצריכים ללומדו. ב"ה שקיימות היום מסגרות תורניות להדרכת בני זוג לפני ואחרי הנשואין בקשר שבינהם. הגיע הזמן להקמת מסגרות תורניות להדרכת הורים, להבנת ילדיהם.
ז. המנעות מעצבנות יתר. לאפשר לילד לפעול עפ"י דרכו ולא עפ"י שאיפותינו. לתת בו אמון וחופש מכסימלי, כמובן במסגרת ההלכה והמוסר, כאשר אנחנו משתדלים למתוח את "כוח ההיתרא" עד למכסימום האפשרי.
לסכום: ילדינו רואים בנו ההורים, מעת לידתם, סמל ומופת. הם מצפים מאתנו להארה גדולה, הם מתחננים אלינו לאהבה, להקשבה, להבנה, לתמיכה, לקשר, להצבת גבולות ברורים, לעמידה על עקרונות, לדוגמא אישית וכו' וכו'. יה"ר שלא נאכזב אותם, ובעקבות כך בע"ה, גם הם לא יאכזבו אותנו.
