אחת ההדרכות הנפוצות לזוגות צעירים העומדים ערב חתונתם היא ללמוד לוותר. הוויתור הוא ביטוי לאהבה, להעדר אנוכיות, לרגישות לזולת, לענווה, ולכל המידות הטובות הנחוצות כל כך לכל זוג הבונה את ביתו.
עם זאת, כבר אמר מרן הרב קוק זצ"ל, כי "אין לך מידה טובה בעולם שאין הקיצוניות מזיקתה". יש ויתור ויש ויתור. יש ויתור מועיל ויש ויתור הרסני. ונדרש לא מעט שכל ישר כדי להבחין ביניהם.
ככלל, האתגר הגדול של הזוגיות הוא התמודדות יעילה עם אי הסכמות. השוני – במנטליות, בעמדות, בצרכים – הוא עצום, גם כאשר מדובר בבני זוג הרואים את עצמם 'מתאימים' עד מאד. כשהקב"ה ברא את האשה מצלעו של האיש, הוא לא הגדיר אותה רק כ'עזר' אלא גם 'כנגדו'. כדי לחיות באהבה ובאחווה, בשלום וברעות, יש למצוא את הדרך להגיע להסכמה מתוך מצב של אי הסכמה. בכך יהפכו ה'שניים' ל'אחד', ויתנו בכך ביטוי נוסף לאחדותו של הבורא, המקיפה וכוללת את כל הניגודים הקיימים בבריאה.
שמונה דרכים עומדות בפני בני זוג שיש ביניהם חילוקי דעות:
א. שכנוע: לשוחח עד שאחד מבני הזוג מסכים לכך שעמדתו של השני היא הנכונה והצודקת.
ב. פשרה: להחליט על "משהו בערך באמצע".
ג. בוררות: להתייעץ עם גורם שלישי, ולקבל את דעתו.
ד. התעלמות: להחליט שלא להחליט.
ה. כניעה: בן זוג אחד לא מסוגל לעמוד בלחץ שהשני מפעיל עליו, ומקבל את הדין.
ו. לוותר: ג'סטה אצילית שמטרתה לעשות טוב לשני.
ז. גישור: להקשיב מתוך ניסיון של כל אחד להבין את הצרכים של השני, ולחפש פיתרון יצירתי שיספק את שניהם.
ח. להמשיך לריב...
השכנוע הוא דבר מצויין, בתנאי אחד, שהוא לא צורה סמויה של כפייה. דיון שמטרתו שכנוע, פעמים שיש בו משהו כוחני, בו צד אחד מנצח והשני מפסיד. השכנוע הוא דרך טובה, כאשר השאלה בה דנים איננה "מי צודק?" אלא "מה יעשה יותר טוב לנו – כזוג וכמשפחה?". כאשר זוהי השאלה העומדת לדיון, זה מזמין את בני הזוג לדבר אחר – לגישור. בגישור, אנו לא עוסקים בלשכנע את זה את זו בכך שאנו צודקים, אלא בניסיון משותף להבין זה את זו, ומתוך כך להגיע להסכמה על מה שיתן מענה מרבי לצרכים ההדדיים של בני הזוג. בדרך כלל, מהלך כזה מוליד משהו יצירתי, שלא חשבו עליו קודם, ומן ההיבט הרגשי, שני הצדדים יוצאים מסופקים מן הפיתרון. הפשרה, לעומת זאת, היא משהו שבו כל אחד מן הצדדים "יוצא וחצי תאוותו בידו", כל אחד יוצא "חצי מסופק וחצי מתוסכל", עם נטייה למדוד עד כמה הפיתרון הוא "צודק".
הבוררות וההתעלמות הן שתי דרכים שלא להחליט. הדרך הראשונה מעבירה את הסמכות לאדם אחר, והשנייה – מוותרת על ההחלטה, בתקווה שעד שזה יגיע למעשה יקרה "משהו". שתי הדרכים הללו לא כל כך בונות את הקשר בין בני הזוג, אבל לפחות, בדרך כלל, אין בהן משהו הרסני.
הניגוד החריף ביותר קיים בין הכניעה לבין הוויתור. אלו שתי התנהגויות דומות מאד זו לזו, אבל ההבדל ביניהן הוא תהומי. הכניעה משאירה צד אחד מנצח, כשלצדו צד אחד מושפל. הוויתור, לעומתה, משאיר את שני הצדדים בתחושה מרוממת. הכניעה מזמינה את הצד המנצח ל"סיבוב ניצחון" נוסף בוויכוח הבא. הוויתור, לעומתה, מזמין את הצד השני לוותר בתורו, בפעם הבאה. הכניעה יוצרת אצל הצד המרוויח יחס של זלזול כלפי הצד המפסיד. הוויתור יוצר יחס של הערכה. הכניעה באה ממקום של חולשה גדולה. הוויתור בא ממקום של עוצמה פנימית גדולה עוד יותר.
לאחר כל החידוד של ההבדלים, עדיין קשה להמליץ על הוויתור כדרך חיים. לשני הצדדים קשה להבחין בינו לבין הכניעה, ויש בכך סיכון מסויים. הוויתור, יש בו נטייה להתחשבנות. כדי להבטיח שהוויתור יהיה ויתור ולא יהפוך לכניעה, דואג הצד המוותר לוודא שהצד השני השיב לו כראוי בפעם הבאה. לכל ויתור ישנו ניקוד סמוי, ומדרכו של עולם, שכל אחד מבני הזוג מעניק ניקוד שונה לכל ויתור. בדרך כלל, הוויתור שלי יקבל ניקוד גבוה יותר מאשר הוויתור שלך... ואם כך, יוצא שעל כל ויתור שאני מקבל, יהיה עלי לשלם בריבית דריבית, והמחיר מתחיל להיות יקר...
בקיצור, לעשות ג'סטה מידי פעם – זה טוב מאוד. אבל כדרך חיים, עדיף ללמוד את שפת הגישור.
על פי המחשבה הגדולה של אחדות ההוויה בטלה היא השאלה של אהבת עצמו, שאלה שמוה לראשית החטאת, ואלה ליסוד המוסר. לא יש כי אם אהבת הכול, שהיא באמת האהבה העצמית הנאורה והעליונה. והאהבה העצמית המזויפת, האוהבת את הניצוץ הקטן, המתראה לעיניים הטרוטות, ושונאת את העצמיות המחוורת, הרי היא סמיות עיניים, שאינה פחות כסל מאשר היא רשע.
* איך מתקשרים דברי הרב זצ"ל – כאן ובדף המקורות – למה שמציע המאמר ולמה שדיברנו עליו בסדנה?
* מתי, לדעתכם, נכון לבחור בדרך הזו, ומתי נכון, פשוט, לוותר לזולת?
* מהם התנאים שיכולים לסייע לוויתור להיות יותר מועיל?
