הרב עזריאל - ראש תחום חברה ומשפחה, עו"ס חדווה אריאל
דורנו, דור מורכב הוא, ואף בנושא מסעיר זה, של אהבה, רומנטיקה ונישואין. ניתן לראות שיעור גואה של גירושין ועלייה במספרם של הרווקים המבוגרים. הקשיים לא נובעים דווקא מכשלים בתהליך הבחירה של בן או בת הזוג. גם כאשר יש מידה רבה של התאמה והאהבה פורחת, ניתן לראות רמה גבוהה של שחיקה בחיי הנישואין, המביאה להתפרקות של משפחות רבות. גם הרווקות המאוחרת לא נובעת דווקא מבררנות, והיא קשורה דווקא לציפיות גבוהות ביותר מאיכות הקשר.
ד"ר איילה מלאך-פיינס כתבה ספר חשוב ביותר, בשם: 'אהבה ושחיקה בחיי נישואין', כאשר היא מתבססת על מחקרים רבים ועל ניסיון מקצועי עשיר. לדעתה, באופן פרדוכסלי, השחיקה בחיי הנישואין נובעת מכך שהם מתבססים על האהבה הרומנטית כאידיאל מרכזי, ואף בלעדי. מדוע בני הזוג בוחרים להינשא? כדי לממש את אהבתם. אולם ציפייה זו מחיי הנישואין, שהרומנטיקה תהיה בהם לאורך זמן היא פשוט לא ריאלית. הספרות והניסיון מוצאים לכך מספר סיבות.
הראשונה נובעת מן המאפיינים היוצרים את החוויה הרומנטית. ההתאהבות לא נובעת מ"מציאה פתאומית של המחצית השנייה", אלא מעצם התהליך של ההתקרבות בין שני אנשים שהיו רחוקים קודם לכן. כדרכו של כל תהליך התקרבות, דווקא כשהוא מצליח להתממש, הוא מסתיים, מפני שבני הזוג כבר נעשו קרובים דיים עד שאינם יכולים להתקרב עוד...
הסיבה השנייה קשורה לשורשיה של ההתאהבות. תהליך זה נוצר על ידי זיהוי בלתי מודע של אוסף תכונות המתאים ל'דימוי רומנטי' הקיים בלב. אך דא עקא, ואותן התכונות שגרמו לחוש משיכה כה גדולה בתחילת הדרך, הן המתגלות בסופו של דבר כמעצבנות יותר מכול. קיבלנו את מה שביקשנו, אבל לא במינון הנדרש...
על הסיבה השלישית, העמוקה עוד יותר, עומדת מלאך-פיינס בהרחבה:
אנשים דורשים היום שאהבה רומנטית תמלא עבורם אותו תפקיד אשר הדת מילאה עבור אבותיהם – נתינת משמעות ומטרה לחיים... [עמ' 15-16]
הרומנטיקה היא התחליף שמצא העולם המערבי למצוקה הקיומית אליה הגיע מאחר שנטש את האמונה הדתית שנתנה עד כה משמעות לחיים. אבל חוויה זו לא יכולה להביא תוצאה שתחזיק מעמד לאורך זמן:
הפיתרון הרומנטי אינו יכול להיות מושלם, משום שהוא מסתמך על אדם אחר, שאינו מושלם, שיספק אמת מושלמת... [עמ' 259]
זהו שורש הענין. הכמיהה לחוויה הרומנטית באה מתוך תרבות אינדיבידואליסטית. הפרט חש מצוקה קיומית, מחפש משמעות לקיומו, מחפש אושר אישי, ולשם כך הוא זקוק למי שיספק לו את חוויית ההתאהבות. אולם עצם ההתמקדות במימוש החלום האינדיבידואלי היא זו שמביאה מתוכה ובעקבותיה את שברו. מלאך-פיינס מכירה בשורשים התודעתיים של האידיאל הרומנטי, וכותבת:
...העלייה בחשיבותה של האהבה הרומנטית, קשורה ללידתה והתפתחותה של הדמוקרטיה, ולרעיון חשיבותו העליונה של הפרט... אהבה רומנטית היא אידאל מושלם עבור חברה המדגישה דמוקרטיה, אינדיווידואליזם ורעיונות חילוניים... [עמ' 256]
מלאך-פיינס מציעה סל פתרונות עשיר – כולם טובים וחיוניים. האתגר הגדול העולה מדבריה הוא היכולת להניח בצד את החלום הרומנטי האינדיבידואלי, ולהתחיל לראות את הזולת:
חיים עם אדם אחר דורשים תמיד הסתגלות ופשרות. עלינו לקבל את האדם האחר, ולפנות עבורו מקום. [עמ' 22]
אולם הדבר אינו פשוט מתוך הגישה האינדיבידואליסטית. מדוע לקבל את הזולת כמות שהוא? מדוע לפנות לו מקום? הרי "בשבילי נברא העולם"!!! עלי לראות אם אני מקבל תמורה הולמת למאמציי! איך ניתן להתמודד עם הנטייה הטבעית ל'פנקסנות', המודדת את ההשקעה ההדדית, ונוטה לדון את הזולת לכף חובה?
מלאך-פיינס רומזת לכך, שעל כל אחד מבני הזוג לצאת אל מעבר לעצמו, ואף מעבר לזולתו, ולראות בקשר הזוגי משהו שהוא מעבר ל'את ואני'. אבל מהי התודעה שבכוחה להביא להתבוננות כזאת על הקשר? נקודת המוצא האינדיבידואליסטית-חילונית, אין בכוחה לתת תשובה לשאלה זו.
כחלק ממסע החקר שלה, נוגעת המחברת גם במשפחה הדתית, בה מוצאת היא 'קביים' משמעותיות המגינות על הזוגיות מפני שחיקה. בעולם הדתי, הציפיות הרומנטיות מתונות יותר. הוא נותן משמעות ברורה לחיים, והוא תורם דבק נוסף לקשר, הנובע ממחוייבות לערכים משותפים. אבל גם הפיתרון הדתי, מנקודת מבט זו, אינו נותן מענה שורשי לבעיית השחיקה בחיי הנישואין.
מתוך כך מגיעים אנו אל חז"ל (קידושין מא, א). הם לא ראו את הנישואין כ'חוזה' חסר רגשות. הם אסרו על אדם לקדש אישה מבלי שיכירנה וייווכח כי ביכולתו לאהוב אותה. אולם כאשר באו לנמק את הצורך באהבה זו, לא פנו אל שיר השירים, אלא אל התורה, שציוותה על "ואהבת לרעך כמוך". לא מושא לאהבה רומנטית עליך לבקש, כי אם שותף למצווה הפשוטה של 'אהבת הריע'.
דברים אלו לא באים לשלול את הרומנטיקה, אלא להעמיד אותה בהקשר הראוי – לא כ'מטרת הנישואין' אשר למענה נוצר הקשר, כי אם כ'מתנת הנישואין' המתקבלת כתוצאה מעבודה משותפת לאורך זמן. כמו כן נוכל לראות את הרומנטיקה, לא רק כ'מתנה', בהמשכו של התהליך, אלא גם כ'מתנֵע' [סטרטר] המופיע בראשיתו. בני זוג רבים מבקשים לחוש את אותם 'פרפרים' כדי לקבל אישור שאכן מצאו את אשר ביקשו; אולם מדברי חז"ל לומדים אותנו שלא לראות בסערה הרומנטית של תקופת ההיכרות אלא סיוע ליצירת הקשר ולא תנאי לקיומו. מה שנדרש כדי להקים משפחה אינו חוויית 'התאהבות' – המוצגת במיטב הסרטים ההוליוודיים – אלא 'אהבה' פשוטה, כמו בין שני חברים טובים.
כדי להמשיג יותר את האהבה המתבקשת בנישואין, נעיין בדברי הרמב"ם בפירושו למסכת אבות (א, ו), כשהוא מגדיר מהו 'חבר' במספר מאפיינים:
חבר התועלת, הרי הוא כחברות שני השותפים...
אלו שני צדדים שיש ביניהם מחויבות הדדית איתנה.
חבר ההנאה, הרי הוא כחברות הזכרים לנקבות..
מרכיב זה של הקשר החברתי הוא סוג של השתוקקות רגשית, המביאה לתחושת נעימות בכל מפגש. ועל כך מוסיף מביא הרמב"ם מרכיב עמוק יותר:
חבר הביטחון, הרי הוא שיהיה לאדם חבר שתבטח נפשו בו... ויגלה לו כל ענייניו, הנאה מהם והמגונה, מבלי חשש ממנו...
שיתוף זה בחלקים האישיים והפרטיים של החיים – הוא הנקרא בשפתנו: 'אינטימיות'.
מודל זה, המציג את האהבה כ'משולש רגשות', מופיע אצל רוברט סטרנברג, ['החץ של קופידון' עמ' 17-24], כשהוא עומד על שלושת המרכיבים הקיימים ביסודו של הקשר: השתוקקות, אינטימיות, ומחויבות. אין לראות את המודל הזה כמייצג את החוויה הרומנטית, אלא את ה'אהבה' עצמה, שאת קיומם של שלושת מרכיביה חיוני לבדוק לפני ההחלטה להינשא.
בכך אולי השתחררנו מן הציפיות המוגזמות, אולם עדיין לא מצאנו את מבוקשנו. שכן גם קשר משולש זה, של השתוקקות, אינטימיות ומחויבות, עדיין שבוי בתוך בית הכלא האינדיבידואליסטי. לשם כך עלינו להעמיק יותר במושג 'אהבת הריע', והפעם בעזרתו של אריך פרום, בספרו 'אמנות האהבה' [עמ' 48]:
באהבת אחים יש משום חוויית הברית בין כל בני האדם, הסולידריות האנושית, האחדות האנושית. אהבת אחים מבוססת על ההרגשה שכולנו הננו אחד. הבדלי הכישרון, התבונה, הדעת – מבוטלים הם לעומת זהות התוך האנושי המשותף לכל בני האדם...
אהבת האדם נובעת מתודעה עמוקה ביותר, שה'אני' וה'אתה' הם ביטויים שונים של אותה זהות אנושית. האדם אוהב את עצמו. אוהב הוא את זהותו האנושית, ובכך אוהב הוא כל אדם. תודעה זו היא חשובה ביותר ליצירת הקשר הזוגי. וגם את זה מיטיב לתאר אריך פרום (עמ' 60):
האופי הבלעדי של האהבה הארוטית מתפרש שלא כהלכה... נמצא שני אנשים מאוהבים זה בזה שאינם רוחשים אהבה לשום אדם זולתם. אהבתם היא לאמיתו של דבר – אנוכיות... אמנם הם מתגברים על הבדידות; ברם, כיוון שהם מובדלים משאר בני האדם, נשארים הם מובדלים זה מזה ונוכרים לעצמם. חוויית האחדות שלהם היא אשליה. האהבה הארוטית היא אמנם בלעדית, אולם יש באהבת הנפש השנייה משום אהבת כל מין האדם... היא בלעדית רק במובן זה שאני יכול להתמזג לחלוטין ובעצימות עם אדם אחד בלבד.
על כן, לא כדאי לחפש פרטנר שיספק את חוויית ה'התאהבות', אלא את מי שנוכל לממש אתו בעוצמה את המידה הנפלאה של 'אהבת הריע', את מי שנוכל ליצור אתו את התודעה המשותפת של ה'אנחנו' – שהיא מעל ה'אני' העומד/ת מול ה'את' או ה'אתה'.
פרום, כהוגה חילוני, לא מסביר מה נותן לה, לזהות האנושית, עוצמה כה רבה כדי לחבר שני פרטים כה שונים זה מזו. אולם מה שמחסיר פרום, ממלא המהר"ל מפראג, בפרק הראשון של 'נתיב אהבת הריע':
וכל זה – שראוי לאהוב את חבירו – מפני שנברא חבירו בדמותו ובצלמו; ומפני שיש להם דמות וצלם אחד, הרי בצד הזה חבירו והוא עצמו דבר אחד... וכאשר אוהב את חבירו שנברא בצלם א-להים, ואז האדם הזה צלמו צלם א-להים, ולכך הוא אוהב את חבירו כמותו שנברא בצלם א-להים, וצלם אחד להם...
חוויית האחדות שבין אדם לרעהו נובעת מן המכנה המשותף העמוק ביותר הקיים ביניהם, כאשר הם חולקים ביניהם זהות משותפת של נבראים בצלם א-להים. שותפות זו מוציאה כל אחד מהם מן הקונכייה הפרטית ומזמינה את שניהם לחוות ביחד תודעה של 'אנחנו'.
עם תובנה זו נוכל לחזור לדברי הרמב"ם במסכת אבות, שם הוא מוסיף ל'משולש האהבה' את הצלע הרביעית, המתרגמת את תודעת ה'אנחנו' לדבר מאוד ממשי:
ואוהב המעלה, הוא שתהיה תאוות שניהם וכוונתם למטרה אחת, והיא: הטוב, וירצה כל אחד להיעזר בחבירו בהגיע הטוב ההוא לשניהם יחד. וזה הוא החבר אשר ציווה לקנותו...
אם בשלושת המרכיבים האחרים פונים שני החברים זה אל זה, הרי כאן פונים שניהם יחדיו אל משהו הנמצא מעליהם וכולל את שניהם יחדיו תחת כנפיו.
את כל מה שאמרנו מתמצתת התורה בשני פסוקים [בראשית ה, א-ב]:
זֶה סֵפֶר תּוֹלְדת אָדָם, בְּיוֹם בְּרא אֱ-לֹהִים אָדָם, בִּדְמוּת אֱ-לֹהִים עָשָה אתוֹ. זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם, וַיְבָרֶךְ אתָם, וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם.
האידיאל של הנישואין אינו מימוש החוויה הרומנטית, אלא יצירת תודעה משותפת של 'אנחנו'. תודעה זו אינה מבטלת את ה'אני' ולא את ה'אתה'. כל אחד מבני הזוג חווה את ה'אנחנו' כהרחבה של אישיותו הפרטית. מתוך כך הוא מסוגל לצמצם את נוכחותו במרחב כדי לפנות מקום לשני הקטבים האחרים. וגם כל אחד מהם, ה'אתה' וה'אנחנו', נכון לצמצם את עצמו כדי לפנות מרחב ל'אני' בשעה בה הוא זקוק לו.
בני זוג החיים בתודעה זו, ינהלו את חילוקי הדעות ביניהם בדרך דיאלוגית, וליתר דיוק: טריאלוגית, הנעה בין שלושת הקטבים: "מה טוב לי? מה טוב לך? מה טוב לנו?". הבירור המשותף על מאפייניו של מה ש'טוב לנו' היא עבודה שבני הזוג מוזמנים אליה במשך כל ימי חייהם. העבודה המשותפת הזאת יוצרת שוב ושוב תהליך מחודש של התקרבות, היוצר מצדו חוויות רומנטיות חדשות לאורך ימים ושנים.
טריאלוג זה, שבין 'לי', 'לך' ו'לנו', הוא התשתית לקשר זוגי יציב ומשגשג לאורך זמן. ועל כך ניתן לדרוש את דברי קוהלת [ד, ט-יב]:
טובים השניים מן האחד... והחוט המשולש לא במהרה יינתק.
למעבר לאתר של הרב עזריאל אריאל לחץ כאן>>
