הבעיה שלנו כשאנו עוסקים בסוגיית האינטרנט היא שאנו לא נפגשים בחדות ובבירור עם הנזקים שמביאה לנו הגלישה לעומת הרווחים שבה. אנו מניחים ולוקחים כמובן מאליו את היתרונות: את אוצרות המידע הבלתי-נדלים, את היכולת לפתור בעיות ביעילות ואת המרחב העצום של שירותים נגישים ואפשרויות מרתקות אך אנו מדחיקים לחלוטין את המחיר הקשה ולא רואים בו תשלום מיידי על בחירתנו הראשונה אלא רק אופציה אפשרית שאולי תגיע לחלק מהילדים, "אבל לא לילד שלי"...
אנחנו בטוחים שהדשא של השכן אולי ירוק יותר, אבל גם מכיל את כל הקוצים והעשבים השוטים בעולם... בסדנאות ובהרצאות אנו נשאלים תדיר אודות החתך הסוציו-אקונומי ממנו מגיעים 'הנופלים' ו'התוקפים הטיפוסיים' של האינטרנט. אנחנו נוטים לזהות את התוקפים הללו כ'אחר' – המגזר האחר, המגדר האחר, אלו שההורים שלהם לא יודעים מה הם עושים. כולם, רק לא אנחנו. כי הילד שלנו לעולם לא יעשה כזה דבר. זוהי רמייה עצמית והדחקה ברורה.
השבוע חל 'שבוע הבטיחות באינטרנט' וכולנו נוצף מכל עבר במסרים אודות הסכנות בגלישה לא בטוחה. בשביל לקלוט כראוי את המסרים הללו, לעבד אותם נכון, ולפעול בחכמה על פיהם, אנחנו צריכים, קודם כל, להפוך את הדיסקט בראש שלנו.
המחסום הרציני ביותר שמעכב את הבטיחות זו הנחת עבודה תלושה שאומרת: "נכון שצריך לשמור על הילדים ברשת, אבל אסור שזה יגביל אותם בגלישה". אסור גם, בשום פנים, שהגלישה שלנו כהורים תופרע, רצוי שהפתרונות יהיו חינמיים, לא דורשים התקנה או תשומת לב ושחלילה לא יחייבו אותנו לטרוח בשביל להפעיל אותם. זוהי לא הנחת עבודה סבירה כשסכנות כל כך קשות עומדות בצד השני של המאזניים.
הגישה שלנו צריכה להיות הפוכה: רק יציאה מאיזור הנוחות, ומוכנות שלנו לשלם מחירים, תאפשר לנו התמודדות כנה ואפקטיבית עם האינטרנט. ללא המוכנות הזו אף אם נקרא את כל המאמרים והעצות שיתפרסמו השבוע – לא נוכל להתקדם. לביטחון יש מחירים ואנחנו צריכים להיות מוכנים לשלם אותם בשמחה מתוך הבנה עמוקה שבתשלום המחירים הללו אנו פועלים לתת את הטוב ביותר לילדינו. אחרי המודעות אנו חייבים לגייס מוכנות, ורק מתוך כך תבוא הבטיחות.
