בשבוע שעבר יצא פסק דין שהרעיש את עולם המשפט ונידון בהרחבה בעיתונות: ילדה בת 16, אנורקטית, שמאושפזת בבית חולים בגלל רזון קיצוני ומצב רפואי קשה, התנגדה לטיפול הרפואי והמקרה הגיע לבית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע. ההורים התנגדו לשחרור מאשפוז בכפיה והביאו שלושה מכתבים מרופאים שטוענים כי מצבה הרפואי הוא בבחינת פיקוח נפש. אך הילדה, באמצעות אפוטרופוס שהועמד לטובתה, דרשה שחרור מבית החולים וטיפול באמצעים אחרים.
השופט גביזון, בצעד יוצא דופן, יצא לשוחח עם הילדה בבית חולים ובעקבות פגישתם נעתר לבקשת הילדה והחליט לשחררה מהאשפוז הכפוי בתנאי שיקבל דיווח על מצבה בכל שלושה ימים. פרטי המקרה מעבר למפורסם בתקשורת חסויים ואין אפשרות לראות את הנימוקים לפסק הדין של השופט, לכן לצורך הדיון, נתייחס לכמה נושאים עקרוניים ולא לסיפור הספציפי הזה.
על פי עמדת ההלכה - ברור שחולה אינו יכול לסרב לטיפול רפואי. חייו של אדם הם מתנה שקיבל מריבונו של עולם ואין לו את הזכות לותר על מתנה זו, עקרון זה מוסכם על כל הפוסקים. בשו"ת ציץ אליעזר חלק י"ז סימן ב' הביא את דברי הגאון יעב"ץ: "עושים כל הצריך לפיקוח נפש נגד רצונו של החולה וכל אדם (אפילו שופט) מוזהר על כך משום לא תעמוד על דם רעך ושאין הדבר תלוי ברצונו של אדם כי אינו נתון ברשותו לאבד עצמו..."
אם נתמקד בהשלכות של המקרה הזה על חיי המשפחה, נוכל לראות בסיפורה של הילדה האנורקטית בבואה קטנה של "שיח הזכויות" המציף אותנו בזמן האחרון. על סדר יומה של הכנסת ומערכת בתי המשפט עומדת שאלת זכויותיהם של ילדים מול הוריהם. ישנה הצעת חוק הנקראת בשם 'חוק הורים וילדיהם' שבבסיסה הילדים יוכלו לדרוש מהוריהם את "מימוש זכויותיהם על ידי הוריהם... ובכל החלטה או פעולה הנוגעת לילד או לילדה תינתן להם הזכות להביע את רגשותיהם דעותיהם ורצונם" [לשון הצעת החוק]. נראה כי "שיח הזכויות", עם כל רצונו לדאוג למעמדם של הילדים כאזרחים בעלי זכויות, יוצר מספר עיוותים קשים שספק אם אי פעם יהיה ניתן לתקנם.
במקרה הילדה האנורקטית אנו רואים כיצד הסמכות ההורית עומדת למבחן: אם בעיניו של הילד ההחלטה של הוריו לא נכונה, הוא יוכל לרוץ לבית המשפט ולהוציא צו מניעה נגדם ולבטל את החלטתם שאינה נראית לו. אם נחשוב צעד אחד קדימה, נראה שייתכן שילד שבקשותיו נענו כבר באמצעות בית המשפט לא יתחשב עוד במילה של הוריו, כיוון שהוא כבר יודע שהוא יותר חכם מהם - שהרי השופט היה לצידו.
בהלכה זכות הילד אינה נקבעת על פי רצונותיו ודעותיו, המבחן שלאורו בוחנים את הדברים הוא 'האם בית הדין היה מבצע תביעה דומה בשם הילד'? במקרה כזה בית הדין הוא זה שמתערב ומבצע את התביעה. וכך כתב הרידב"ז בעניינה של ילדה שהוחלט שלא ראוי שתישאר אצל אימה הגרושה: "ולא זו בלבד אלא אפי' אין שם קרובים, ב"ד אביהם של יתומים וחייבין להוציאה מעם אמה ולהפקידה בבית אחר מהכשרים כפי ראות עיניהם..." [ח"א סימן רס"ג]
וגם אם נרצה לומר שזו זכותו של הילד, הרי במקרה המובא לפנינו מדובר בשאלה הרת גורל שההכרעה בה תשפיע באופן כבד ביותר על חייו. מדובר במתן עדיפות לשיקול דעת של ילדה במצב נפשי ופיסי קשה, ואולי הכרעה זו תחרוץ את גורל חייה. האם לא ניתן לומר שעם כל הרצון להתחשב בזכותו של הילד – יש מקרים בהם הזכות הזו תבוא על חשבון טובתו?
ידוע שבהלכות שבת מחמירים מאד בנושא פיקוח נפש, ואפילו במקרה של ספק - מחללים שבת. האם ייתכן שבמקרה כזה, שיש ודאי פיקוח נפש, נסתמך על חוות דעתה של ילדה שעומדת בניגוד לחוות דעתם של שלושה רופאים?
לסיכום, ילד צריך לגדול בסביבה בה ההורים שלו הם העוגן המרכזי בחייו, האנשים שעליהם הוא סומך ביותר ואלו שעוזרים לו ומביאים אותו לבגרות בצורה הטובה ביותר. ילד צריך לגדול בעולם שבו החלטות מתקבלות בצורה מושכלת ואחראית למען טובתו ורווחתו.
