כותב המאמר: הרב איתי אליצור
השבוע עסקה המערכת הפוליטית (והתקשורתית) בדיון על התיקונים המוצעים בחוק הורים וילדיהם. את תשומת הלב התקשורתית והפוליטית תפשה חזקת הגיל הרך. העיסוק בחזקת הגיל הרך גנב את ההצגה מהבעיה האמתית שעמדה ביסוד הצעת חוק הורים וילדיהם (בעיה שתוקנה בסופו של דבר). הסוגיה החשובה יותר בהצעת החוק היתה שינוי המבנה והאיזון המשפחתי. הצעת חוק הורים וילדיהם בִקשה להכניס את השיח המשפטי לתוך המשפחה. לראות במשפחה זירה משפטית שבה הכל נאבקים בכל, וכל צד נאבק על זכויותיו.
בדברי ההסבר לחוק נאמר: "הצעת חוק זו נועדה ליישם את מחויבות המדינה לפי אמנת האומות המאוחדות בדבר זכויות הילד… האמנה משתיתה את הקשר בין הורים לבין ילדיהם על התפיסה שלילדה או לילד זכויות עצמאיות ובסיסיות, ... הם אף בעלי זכויות כלפי הוריהם, כשעל ההורים האחריות לגידולם, להתפתחותם ולמימוש זכויותיהם…". (ודוק, לילדים יש זכויות, להורים יש אחריות. לא להפך).
הצעת החוק מבוססת על אמנת האו"ם בדבר זכויות הילד. נבחן אפוא את האמנה.
אמנת זכויות הילד של האו"ם מכירה בזכותו של הילד לא להיות מופרד מהוריו, מכירה בזכויות הילד להתחנך כפי מסורת הוריו וכפי ערכי הוריו (מלבד כמה ערכים שמנסחי האמנה מאמינים בהם והם לא הצליחו להתאפק מלכפות את אמונתם על כל ילדי העולם) מכירה בזכות הילד להקרא בשם המשפחה של הוריו, וכו'.
כלומר: האמנה אומרת מה שברור לכל שופט בכל ערכאה מאד ומעולם. ההורים רוצים לגדל את בנם, הם תובעים לגדל את בנם. הם הולידו את בנם והם רוצים שבנם ימשיך את דרכם ואת שמם אחריהם. מקומו של הבן הוא אצל הוריו, וטבעי ולגיטימי שהם יבואו וידרשו זאת.
יתר על כן, האמנה עוד מוסיפה ואומרת שחינוך לתכנון משפחה הוא חלק מזכויות הילד.
מכל האמור לעיל עולה שהאמנה לזכויות הילד אומרת דבר פשוט: אנחנו נמשיך לעשות מה שבא לנו ונקרא לזה זכויות הילד.
אם האמנה מכירה במה שברור מאז ומעולם, מה השתנה? השתנתה הסמנטיקה. ההורה ימשיך לגדל את בנו, אלא שמהיום יקראו לזה זכויות הילד.
אין לחלוק על כך שברוב רובם של המקרים המקום הטוב ביותר עבור הילד הוא בבית הוריו. שינוי המונחים שנעשה בידי האו"ם אינו שקר, לפחות לא מהבחינה שאכן זכות הוא לילד לגדול בידי הוריו, וברוב מוחלט של המקרים זוהי אכן טובת הילד.
אלא שבכל זאת יש כאן תרמית עצמית. אם שום דבר במשפט לא השתנה, ההורים ממשיכים לתבוע לגדל את ילדיהם ובית המשפט נעתר להם, מדוע חשוב לאו"ם לצין שהדבר נעשה לטובת הילד?
החשיבות כאן היא בקביעת השיח הציבורי. מאחורי התרמית העצמית הזאת עומדת זהות אידאולוגית קיצונית. (הקצה המובהק שלה, בינתים, הוא הקביעה של מרב מיכאלי לפני כמה חודשים שלפיה המקום הרע עבור הילדים הוא בית ההורים, וצריך להוציא את הילדים מיד הוריהם). יש כאן רצון להנחיל תפישת עולם אינדיבודואליסטית קיצונית, שלפיה אין בעולם יחידה גדולה יותר מהאדם הפרטי. מושג המשפחה אינו קים. וכל העולם כולו נועד כדי לשרת את הפרט. כחלק מתפישת העולם הזאת דורשת האמנה מההורים להיות משועבדים לילדיהם. (כמובן חוץ מדבר אחד: אין לדרוש מהם חלילה לעשות מאמץ להשאר יחד, זה הס מלהזכיר). מתוך כך, לילדים יש רק זכויות.
והזירה המתאימה לכפות תפישת עולם כזאת היא הזירה המשפטית. הזירה המשפטית מכירה רק אנשים בודדים וזכויותיהם. השפה המשפטית לא מכירה ישויות אחרות.
זה לא תמיד רע. אין חולק על כך שיש מקרים שבהם ההורים מנצלים לרעה את היותם אפוטרופסים על ילדיהם, ובמקרים האלה יש להלחם. במקרים האלה צריך להדגיש שלא נוכל לפעול נגד טובת הילד. כך אכן ראוי לנהוג במקרים חריגים, אבל הצעת החוק הזאת מבקשת לקבוע את הנורמה ע"פ המשפחה הלא-נורמלית. היא מבקשת לגזור מהחריג על הנורמה. כך לא ראוי. במשפחות לא-נורמליות יש לטפל נקודתית, ולא להפוך את המשפחה הנורמלית לזירה משפטית.
כיצד צריך אפוא לטפל במשפחה? האם בדיני משפחה יש להתחשב בהורים או בילדים? התשובה היא שאין סיבה להכנס לנישה הזאת. עולם המשפחה צריך להכיר בצרכי הילדים ובצרכי ההורים, ובכך שמקומו הטבעי של כל אדם הוא במשפחתו. למה להכנס לעולם המושגים של זכותו של פלוני וחובתו של פלוני? למה להכניס את עולם המושגים הזה לתוך המשפחה הנורמלית? כאמור לעיל, מאז ומעולם ברור לכל ערכאה משפטית שהורים מגדלים את בניהם ובנים גדלים אצל הוריהם. מאז ומעולם ברור לכל ערכאה משפטית שהורה שתובע לגדל את בנו – בצדק הוא תובע. כך היה כבר במשפט שלמה. כך הוא דרך הטבע. ואם תשאל האם המשפט דואג לזכויות הילד או לזכויות ההורה, תשובתך היא שהמשפט לא בהכרח דואג לזכויות. הוא לא נכנס לנישה הזאת. הוא מכיר בכך שמקומו הטבעי והברור של הילד הוא בבית הוריו ובמשפחתו. נכון שבמקרה חריג, שבו ברור שהשהות בבית ההורים היא רעה מובהקת לילד, שם יש לתקן תקנות שהילד יגדל במקום אחר. גם חכמים תקנו תקנות מעין אלה. במקרה חריג כזה, טובת הילד גוברת. אבל אי אפשר להסיק מכאן שגם במשפחה נורמלית טובת הילד היא חזות הכל, שחקן יחיד בזירה, וכל שיקול ונימוק אחר הס מלהזכיר.
לא רק שאי אפשר להסיק כך, אלא שלכל ערכאה מאז ומעולם היה ברור אחרת. כפי שכבר כתבנו לעיל. כך ברור גם לערכאות המשפטיות בימינו. לכל ברור שמקומו הטבעי של הבן הוא אצל הוריו. אלא שהיום חשוב לכל העוסקים בתחום להוסיף שזאת טובת הילד. כך גם חשוב לאמנת האו"ם. הכל מכירים בכך שמקומו של הילד הוא במשפחתו. הכל גם מבינים שאם אדם מוליד ילד ומפרנסו ומגדלו, הוא דואג להמשכיות שלו. וממילא הוא גם זה שיחנך את הילד לערכיו. דרכו של עולם הוא שכל אדם הוא המשך של אבותיו, ובניו ימשיכו אותו אחרי מותו. כך היה וכך יהיה. לכן ברור לכל מערכת משפטית שהאב יתבע וידרוש לגדל את בנו, וכך ראוי לו. גם הבן, ראוי לו שיגדל אצל הוריו. אלא שהדור של היום לא מקבל את העובדה שיתכן שיהיה אדם תלוי באדם אחר, אפילו הוא אביו. לכן הוא מנהל את הדין על פי השיח של טובת הילד. השיח השתנה.
ומה רע בשיח החדש? ראשית, הפיכת המשפחה לזירה משפטית לכל דבר, שבה הכל תובעים את הכל ובית המשפט מתערב. זירה משפטית שבה הכל נאבקים בכל, וכל צד נאבק על זכויותיו. זירה שבה אין משמעות לשלם הגדול מסך חלקיו, אלא רק לכל חלק וחלק. השיח הזה לא מקבל שיש ישות ששמה המשפחה. הוא מכיר רק פרטים.
ושנית, השיח הזה לא מיטיב, לא למדינה ולחברה וגם לא לילד עצמו. השיח הזה מזיק לחינוך, הוא מלמד את האדם מגיל צעיר שהוא מרכז העולם והעולם כולו נברא כדי לשרת אותו. הוא מלמד את הילדים מגיל צעיר שהוריהם נולדו כדי לשרתם. כך קשה לחנך.
כנגד האמירה הזאת יש להציב אמירה אחרת: כל אדם הוא חלק ממשפחה, מקהילה, מעם. שלם אחד הגדול בהרבה מסך חלקיו. כל אדם נולד למשפחתו. הוריו הולידו אותו ובלעדיהם אין לו קיום. לכן הוא צריך לכבד את הוריו ולמצוא את מקומו ותרומתו למשפחה, לקהילה ולעם, מבלי לנהל פנקסנות מתחשבנת של זכויות וחובות.
תקציר המאמר פורסם ב'בשבע', כ"ג שבט תשע"ח
