לאחרונה פנו התנועות הקונסרבטיביות והרפורמיות לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, בעקבות סירוב המועצה הדתית לאפשר להם לקיים טקס גיור רפורמי במקווה המועצה. בית המשפט דחה את עתירתם בטענה שהמועצות הדתיות אינן מחויבות להעניק שירות זה במסגרת החוק המסדיר את פעילותן "חוק שירותי הדת היהודיים", ולמרות שבפועל מתאפשרת טבילת מתגיירים במקוואות, טען בית המשפט כי קיימת הבחנה ברורה בין הגיור הממלכתי מטעם הרבנות לבין זה שמציעות התנועות השונותובעוד שהגיור הממלכתי הוא בעל תוקף משפטי, הגיור שלהם טקסי בלבד.
התנועות ערערו על פסק הדין לבית המשפט העליון וזה הכריע לטובתם.
הכרעת בית המשפט הסתמכה על העובדה שחלק מהמועצות הדתיות מספקות את השירות של טבילה למתגיירים, ולכן הסיקו השופטים ששירות זה הוא בתחום סמכותם. הכרעה זו התעלמה מעמדת המדינה שטבילה לצורך גרות אינה נכללת בתחום שירותי הדת שהמדינה מחויבת לספק.
בנוסף, ביטל בית המשפט העליון את הבחנתו של בית המשפט המחוזי בין גיור ממלכתי, בעל תוקף משפטי, ל"גיור" פרטי וטקסי. בית המשפט נימק שהמקוואות שהקימה המדינה מיועדים לטבילת הציבור, ללא קשר למשמעות המשפטית הנגזרת מהטבילה ולפיכך המניעה לטבילה לצורך גיור פרטי במקווה הינה בגדר אפליה.
טענת המשיבים כי אין מדובר באפליה, מכיוון שמדובר בגיורים של מערך הגיור הממלכתי וכן כי בסופו של יום המתגיירים במערך הגיור הממלכתי יוגדרו כיהודים ואילו אלו העוברים את הטקס הרפורמי אינם מוגדרים כיהודים, נדחתה ע"י בית המשפט שטען כי אין נפקות למשמעותה המשפטית של הטבילה .
בנוסף קבע בית המשפט כי בשל 'עקרון השוויון' אין הרבנות הראשית מוסמכת לקבוע מדיניות של הפליה, ובכך רוקן מתוכן את משמעות הסעיף בחוק שירותי הדת היהודיים.
והרי לכם אקטיביזם שיפוטי במיטבו, בהכרעתם זו מחקו שופטי העליון בהינף קולמוס סעיפים שלמים בחוק ופסיקות רבות שהתבססו על פרשנות מקובלת מזה שנים. בשם הטענה לשוויון הרשה לעצמו בית המשפט, שוב, להתערב ולהפר את האיזון העדין ביחסי דת ומדינה, ולפגוע בסמכותו של הגוף המרכזי האחראי על שירותי הדת היהודיים ועל ההגדרה מי זכאי לשירותים אלו.
הרי בהתאם לשם החוק, ממנו העדיף בית המשפט להתעלם, כפי שנקבע חוק- "שירותי הדת היהודיים" הרי שהשירותים אותם המועצות הדתיות מוסמכות לספק מוצעים ליהודים בלבד בהתאם להגדרה ההלכתית האובייקטיבית הנהוגה בישראל מדורי דורות, הגדרתם של שירותים אלו, בהתאם להגדרת שופט בית המשפט העליון שרשבסקי, "אינם עניין של השקפה באופן שמהותם יכולה להשתנות מפעם לפעם לפי דעה סובייקטיבית של מי שחושב עצמו כבעל סמכא להביע את השקפתו שהוא קורא לה יהודית".
לפי הגדרה זו, הרי שנדרשת הכרה רחבה, והגדרה מקובלת ואובייקטיבית להגדרתם של שירתים אלו כשירותי דת יהודיים. ברור לפי הגדרת המחוקק כי המחוקק ראה את הרבנות כבעלת הסמכות בקביעה מה מוגדר כשירותי דת, וממילא, ברור שבית המשפט נתן פרשנות שגויה לחלוטין להוראות החוק.
ואחרי כל הדיון המשפטי נשארת שאלה אחת תלויה באוויר: מי הוא הגורם ההלכתי המוכר בחוק כקובע בענייני הדת היהודית במדינה ישראל? אם חשבנו עד כה כי מבחינת המחוקק הרבנות הראשית לישראל, היא הגוף המוכר בעל הסמכות העליונה בנושאים אלו, הרי שהתעלמותו של בית המשפט מעמדת הרבנות בסוגיה זו מציבה תשובה אחרת לגמרי. פסק הדין של בית המשפט הופך את הדיון ההלכתי לדיון מיותר ונראה שבית המשפט נטל לעצמו סמכות לא לו, וכל שופט רשאי לקבוע מהו שירות דת ואילו שירותים כל אזרח יהודי זכאי לקבל מהמדינה. צריך להדגיש החוק עצמו נועד להסדיר שירותי דת ליהודים בלבד, אולי זו גזענות - בכך שמדינת ישראל דואגת להספקת שירותי דת יהודיים? גם חוק השבות הינו חוק גזעני. וודאי שהגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית הינה הגדרה גזענית. דווקא הדאגה לצורך הספקת שירותי דת ליהודיים אינה כה גזענית. הרפורמים יכולים לפנות בבקשה לקבלת תמיכות כמו שתומכים במוסלמים או בכתות נוצריות במדינת ישראל. מעבר לכך גם כל טענת אפליה אינה יכולה להגדיר את הטקסים שעורכים הרפורמים כטקסים יהודיים מאחר שלעמדת כל הפוסקים האורתודוקסיים מכל הזרמים גם לאחר הכניסה למים ה"מתגייר" הרפורמי נשאר גוי.
עוד אנו למדים מפסק הדין כי עמדת הרבנות מוגבלת עד למקום בו בית המשפט יכריע שמתבצעת אפליה, ואז הסמכות העליונה בסוגיות היסוד, בעצם ההגדרה מהו שירות דת יהודי, אינה סמכות רבנית ואף לא סמכות מדינית, כי אם סמכות משפטית נטולת כל הכשרה ומומחיות בתחום הנקרא "ההלכה היהודית". אולי זו בעצם המגמה העומדת בבסיסן של פסיקות מסוג אלו, לנתק באופן מכוון את המושג "יהדות" כפי שהוא מתבטא בחוק הישראלי ובהגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, מכל הקשר הלכתי, מסורתי ושורשי עליו התבסס עם ישראל מדורי דורות. וכך מבלי שנרגיש מתפתחת במדינת ישראל יהדות חדשה - היהדות על פי בג"צ, וזאת בהכשר השופטים רובינשטיין, חיות וג'ובראן.
