מאת: הרב אופיר וולס - ראש תכנית חי רועי במוסדות בני דוד- עלי, מחבר הספר חי רועי למנהיגות ציבורית חלק א'
הליך הגיור הקיים בישראל במשך אלפי שנים, נלמד מנאומה הקצר של רות המואביה כשרצתה נעמי חמותה להיפרד ממנה ומערפה לשלום, בשובה לארץ ישראל.
בשנים האחרונות מתנהל דיון הלכתי בדבר חובתו של המועמד לגיור לקבל על עצמו עול תורה ומצוות. למעשה אין בכל הקשת הרבנית האורתודוקסית אדם המעוניין לגייר מי שאין לו כל זיקה ליהדות. נקודת המחלוקת נסובה סביב השאלה האם ישנו הכרח שהמועמד לגיור יקבל על עצמו תורה ומצוות וינהל אורח חיים דתי, או שניתן להקל ולגייר אדם גם כאשר הוא מתכוון לנהל אורח חיים מסורתי בלבד, אשר יעשה קידוש בשבת (אף שלא ישמור שבת), יצום ביום כיפור ותו לא. המעוניינים להקל בדבר, נשענים על ההבנה לפיה ניתן לגייר אדם אף בלא קבלת מצות כלל, ולכן מתאפשר לדעתם לגייר בימינו אדם המעוניין לנהל אורח חיים מסורתי, על אף שמשמעות הדבר שיעבור על איסורים מהחמורים ביותר הכתובים בתורה.
ברמה הציבורית הצליחו המצדדים בשיטה המקילה להטמיע בציבור את ההבנה כאילו מדובר במחלוקת הלכתית שקולה, וממילא פוליטיקאים ואנשי ציבור הניגשים לעסוק בסוגיה נפיצה זו מעוניינים, בצדק מבחינתם, להקל בדבר על מנת לפתור בעיות חברתיות העלולות לקעקע לטעמם את מרקם החיים העדין הקיים במדינת ישראל. אולם האמת צריכה להיאמר, לא מדובר במחלוקת הלכתית בה משקל אלו המתירים שווה או אפילו מתקרב למשקלם של אלו האוסרים, לא מבחינת איכותם התורנית ולא מבחינת כמותם המספרית. מדובר בקבוצה קטנה מאוד של פוסקים המצדדים בגיור אדם המתכוון לנהל אורח חיים מסורתי בלבד.
נראה שהסיבה לכך שרוב מניין ובניין של הפוסקים מסרבים בתוקף להקל בדבר, נעוצה בהבנה שאין ולו אחד מגדולי הראשונים המוכרים לנו אשר אומר במפורש שניתן לגייר אדם בלא שיהיה מעוניין לקבל על עצמו תורה ומצוות. הפוסקים המקילים בדבר לומדים את דבריהם מהבנות אפשריות בדברי הראשונים, אך כיוון שכל הבנה שכזו אינה מוכרחת, קשה להסתמך על דבריהם. לעומת זאת מדברי השו"ע (יו"ד רסח, ג), מוכח באופן שאינו משתמע לשני פנים שלא ניתן לגייר אדם בלא שיקבל על עצמו עול מצוות כדת וכדין. כאשר מבינים את אופי המחלוקת כפי שהיא, קשה עד בלתי אפשרי לנסות לקדם מהלכים ישירים או עקיפים אשר יאפשרו למיעוט הפוסקים בדורנו לגייר בהתאם לתפיסת עולמם, בעוד שלדעת רוב מוחלט של הפוסקים המתגייר כלל לא יחשב כיהודי.
יש לשים לב לעוצמתה של השאלה המונחת על כף המאזנים. להכנסת אדם לעם ישראל ישנן השלכות לדורי דורות. לא מדובר על שאלה בכשרות שהינה נקודתית, ואפילו לא על היתר עגונה. מדובר בשאלה בעלת השלכות רוחביות עצומות, אשר עלולות לגרום לטווח ארוך לקרע בעם ישראל, כך שאלו לא יינשאו עם אלו ובכך נהפך חלילה לשני עמים. אפילו בן גוריון בשעתו הבין שאין לנו כאומה את הפריבילגיה לספוג קרע שכזה, ובשל כך הפקיד בידי בתי הדין הרבניים את הסמכות הבלעדית לענייני גיטין ונישואין, על אף שברמה האישית כידוע לא היה שומר תורה ומצוות.
יתרה מזאת, גם אם המקלים בסוגיית הגיור מעוניינים להקל, הרבנות הראשית לישראל שהיא מבחינה חוקית 'מרא דאתרא' לכל פסיקת ההלכה במדינת ישראל, לא קיבלה את דבריהם והכריעה אחרת מהם. דיון הלכתי המתנהל בין כתלי בית המדרש מוכרח להיות חופשי לחלוטין, ובמסגרתו ניתנת האפשרות לטעון סברות כאלו ואחרות, אך פסיקת ההלכה חייבת להיות ברורה וחד משמעית. הציות לפסקי 'המרא דאתרא' בנושאים ציבוריים אינו המלצה, הוא מחייב הלכתית. בזמן בית המקדש תלמיד חכם אשר היה חולק על פסק ההלכה אשר יצא מפיהם של הסנהדרין היה בגדר 'זקן ממרא' ועונשו היה חמור מאוד. כיום אין לנו דין 'זקן ממרא', אך עיקרון פסיקת ההלכה עומד בעינו- חובה לנהוג כפסקי הרבנות הראשית בכל נושא בעל השלכות ציבוריות, עקב היותם 'מרא דאתרא' של מדינת ישראל.
גם בזמן קבלת הגיור של רות המואביה היה ברור שלא די לומר "עמך עמי" אלא ישנו צורך גם לומר "אלוקיך אלוקי" "ואל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין", אחרת הגיור לא חל אפילו לא חלקית. ראוי שכך גם יהיה ברור בימינו אנו.
(לעיון והעמקה בענייני הגיור והרבנות הראשית ניתן לעיין בספר 'חי רועי למנהיגות ציבורית חלק א')
