איך משלבים בין מבט חיובי ועין טובה על מדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו לבין הצורך לבקר, למחות, לשפר?
אדם אחד הלך לגן חיות ועבר ליד הכלוב של הזברה. פתאום התעוררה בראשו שאלה פילוסופית, מה זה בעצם זברה, האם זאת חיה שחורה עם פסים לבנים או שזו חיה לבנה עם פסים שחורים?
השאלה הזו היא לא רק על זברות, אלא על החיים בכלל ועל מדינת ישראל בפרט. האם זאת מדינה שחורה עם קלקולים, עם חסרונות, שיש פה ושם פסים לבנים, שזאת לא פעם הגישה של אנשים שכבר נולדו אחרי הקמת המדינה ועבורם היא דבר מובן מאליו. הם לא מכירים משהו אחר, הם גם לא מעריכים אותו, לעומת מי שנולד לפני כן ויודע להעריך את הפלא הגדול, את הזכות העצומה בהקמת מדינת ישראל ומבין שזאת מתנה שקיבלנו משמים. היא לבנה ויש בה גם כמה פסים שחורים.
דווקא בזכות האמון הגדול שיש לנו במדינה, בהתגשמות של חזון הנביאים שמופיע בה, בעתיד הגדול שמצפה לה, אנחנו מבקרים, אנחנו רוצים לשפר, לתקן, אבל מתאזרים בסבלנות. המציאות אין לה כנפיים, אמר הרב קוק. דברים טובים קורים לאט. יש לנו סבלנות. יש הרבה טוב והוא יהיה עוד יותר.
