רבות נאמר ויאמר, נכתב וייכתב על המלחמה הנוכחית, שללא ספק היא מלחמת עצמאות וזהות. אולי בגלל זה היא גם ארוכה ולא קצרה כמו מלחמת ששת הימים, ואפילו לא כמו מלחמת יום הכיפורים (19 יום בלבד), כי היא מסובכת.
יותר נכון, מסבכים אותה. כן, גם המציאות לפני טבח שמחת תורה היתה מסובכת, מורכבת ולמעשה – מורקבת.
כן. "לפום חורפא שבשתא" אמרו חז"ל (בבא מציעא צו עמוד ב), לפי חריפות השכל – כך גם השיבוש. המציאות תמיד מלאה פרטים ומה שעוזר לפשט אותה כדי לנהל אותה, אלו היסודות, העקרונות. אך זו כל מהות התקופה הפוסט-מודרנית: אין עקרונות ואין יסודות. אין אמת, אין זהות, אין אפילו אחריות. וכך מציאות פשוטה וזועקת להחריד של צבא מוסלמי רצחני שבונה עצמו, מתאמן ומתארגן כדי לשחוט יהודים, אנשים, נשים וטף – מיטשטשת ומתערפלת עד לכדי עיוורון מוחלט. "שִׁמְע֤וּ שָׁמ֙וֹעַ֙ וְאַל־תָּבִ֔ינוּ וּרְא֥וּ רָא֖וֹ וְאַל־ תֵּדָֽעוּ" (ישעיהו ו, ט).
תורתנו לעומת זאת, היא תורת אמת. ארץ-ישראל שייכת לעם ישראל, וירשתם אותה וישבתם בה. אין התיישבות בלי כיבוש, אין מציאות של גויים אויבים ביננו ובארצנו בכלל. הבא להורגך – השכם להורגו. לא ממתינים ולא קונים "שקט" מדומה. לפי ההלכה אין חיבוק ידיים מול גויים הצרים על ערי ספר בארצנו, אלא יוצאים עליהם למלחמה מיד אפילו על עסקי תבן וקש ואפילו בשבת, ואין בכלל הבדל בין קרית-שמונה או שדרות לבין תל-אביב. האויב הוא קולקטיבי, ולא מחבלים בודדים. המרחם על אכזרים מתאכזר על רחמנים.
אין תופעה כה מטורפת של אספקה לאויב, לא דלק, לא מים ולא מזון. לחצים חיצוניים של אומות העולם – הודפים ככל הניתן, קל וחומר הטפות מוסר צבועות. אנחנו עם אחד, כל ישראל ערבים זה לזה, האחריות שלנו היא על כל יחיד ושל כל יחיד על הכלל, מתוך כך יהודי יוצא לעזרת ישראל מיד צר ומסכן עצמו למען האומה, ומתוך כך יוצאים למלחמה אפילו על שבוי אחד.
ניצחון ופדיון שבויים אינם סותרים זה את זה ולא יכולים לסתור, כי שניהם מאותו שורש של ערבות עמוקה. השיקולים המוסריים רואים את הנולד, ומחשבים את צפונות העתיד, אין ל"עכשיו" משקל מכריע, בטח לא בלעדי. המלחמה באה לעשות צדק ולא רק להסיר איום או לספק ביטחון, נקמה היא הרתעה ודבר גדול ומוסרי, א-ל נקמות הופיע. כן, המציאות מסובכת, אבל החיים מסובכים. לשם כך אנו מנהלים אותם לאורה של תורה, תורה שמאירה את הדרך וסוללת נתיב חיים ליחיד ולכלל.
בתחילת דרכה, יכלה הציונות לקומם ולקיים עצמה לאורם של היסודות הלאומיים, העטופים באווירה יהודית מסוימת. זה נגמר. בעידן הפוסט-ציונות אין ציונות חילונית ואין חיים לאומיים בלי שם ה', כי אין בכלל מושגים לאומיים, כי אין זהות לאומית ובקושי זהות אישית של יהודי, אישה או גבר. אין אומתנו אומה, ואין זהותנו זהות - אלא בתורתנו. כל זאת ועוד הרבה יותר, צף ועלה בשנה האחרונה בעוצמה רבה, ואין דרך להתחמק משאלות הקיום ומהתשובות לשאלות הללו, במיוחד בזמן מלחמת קיום.
ועם ישראל לא התחמק, אלא הסתער. לוחמים גיבורים בלי צו 8 ובלי פקודה יצאו בבוקר שמחת תורה, מכוח הערבות ההדדית שהמשיכה לאחר מכן בצורת חסד, התנדבות, מילואים ועוד. רוח לחימה, כן זו הנושאת שם שמים, והאוחזת במוסר ישראל ולא במוסר סדום, תפילות, התחזקות אישית וציבורית והתקרבות לאבינו שבשמים, אהבת הארץ ודחיפה לכיבושה ולנקום נקמת בני ישראל מאת אויביהם הצוררים, ובעיקר ראינו במלחמה הזו, דמויות רבות הוד, נשמות גדולות של חיילים, בהם חללים קדושים הי"ד, בני משפחותיהם, הורים ואלמנות ("פורום הגבורה"), משפחות חטופים ("פורום תקווה"), לובשי מדים ואזרחים ועוד ועוד מעמך בית ישראל המלאים ברוח ואפילו ביכולות מנהיגות ראשוניות.
כל זה לוקח זמן. בוודאי כאשר ברקע אלה המייצגים את אותה תפיסה פרוגרסיבית כנועה ושופכת דמים, אוחזים עדיין בעמדות המפתח, ולא פחות חשוב מכך: בעמדות השפעה תודעתיות הנלחמות באמת בכל דרך ומפרקות כל ערך. כאשר מיליארדים מושקעים באותם מחוללי כאוס, מניפולציות והנדסת תודעה, מישהו עוד מתפלא שהמלחמה היא כה ארוכה?
הדבר מלמד אותנו כי כדי לנצח בשדה הקרב במלחמת העצמאות הזו, אין קיצורי דרך, וחובתנו לנצח במלחמת הזהות. רוח יהודית - היא הדרך לניצחון, ובמלאת שנה למלחמה אנו כבר מבינים: היא הדרך היחידה. על כן נאחז בה בכל עוז - ובעזרת ה' ננצח.