בשנים האחרונות התפתחה בארץ "תיירות המרפא" של תושבי חוץ המגיעים לארץ לשם קבלת טיפול רפואי. תושבי החוץ הללו משלמים סכומי כסף גבוהים עבור שירותי הרפואה אותם הם מקבלים בארץ. כספים אלו מסתכמים במאות מיליוני שקלים בשנה ומהווים מקור הכנסה חשוב לבתי החולים.
דא עקא, סכומי כסף גבוהים אלו גורמים לעיתים לכך שבתי החולים והצוות הרפואי יתנו עדיפות וקדימות לטיפול בתושבי החוץ - על חשבון תושבי מדינת ישראל.
השאלה אפוא כיצד ראוי לאזן בין הרצון שלא לפגוע בהכנסותיהם של בתי החולים על מנת שיוכלו לשפר את רמת שירותי הרפואה שהם מעניקים לכלל תושבי מדינת ישראל, לבין הרצון למנוע מצב בו הטיפול הרפואי בתיירי המרפא יגדיל את העומס במחלקות האישפוז ובחדרי הניתוח באופן שיגרום לפגיעה מיידית בטיפול הרפואי הניתן לתושבי המדינה.
חשוב לציין כי התייחסותנו אינה אלא לבתי החולים הציבוריים ולא לבתי החולים הפרטיים.
בעניין זה יש לתת את הדעת לשלושה עקרונות:
א. קדימותם של בני אותה העיר
על פי ההלכה, קודמת הדאגה לחייהם ולצרכיהם של בני אותה העיר על פי הדאגה לחייהם של בני עיר אחרת[1]. פשוט על פי זה שגם הדאגה לחייהם ולצרכיהם של בני אותה מדינה קודמת לדאגה לבני מדינה אחרת. מכאן שעל פי ההלכה אין להעניק עדיפות בטיפול רפואי לתושבי חוץ על חשבון תושבי מדינת ישראל.
כך נובע גם מחוק ביטוח בריאות ממלכתי הקובע כי כל תושב זכאי לשירותי בריאות. על פי החוק, זכותו של תושב לקבל שירותי בריאות קודמת לזכותו של מי שאינו תושב, ועל כן ברור שעל פי החוק אין לטפל במי שאינו תושב על חשבון מי שהוא תושב.
זכות זו נובעת גם מכח תשלומו במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי המקנה לתושב המדינה זכות קניינית – הסכמית לקבל שירות רפואי סביר.
על כן אין לעודד תיירות מרפא או להעניק עדיפות בטיפול רפואי לתושב חוץ המאושפז בבית החולים, באופן שפוגע בחולים תושבי המדינה המאושפזים בבתי החולים או שזקוקים לטיפול רפואי במסגרת בתי החולים.
כך יש לנהוג גם אם הדבר יקטין את הכנסות בתי החולים מתיירות המרפא, ואת הבעיה התקציבית של בתי החולים צריך יהיה לפתור בדרכים אחרות.
ואף שבטווח רחוק יש בתיירות המרפא כדי לשפר את השירות הרפואי לתושבי המדינה, אין לפגוע בטיפול הרפואי המיידי בחולה המאושפז בבית החולים או הזקוק לטיפול בבית החולים, לטובת רווח עתידי[2].
ב. רמת שירותי הבריאות לה זכאי תושב
במצבים בהם הטיפול בתיירות המרפא לא יפגע בסטנדרט הטיפול בחולים תושבי מדינת ישראל, מותר לתת לתיירי המרפא שירותי רפואה ברמה גבוהה מהסטנדרט – אם הדבר יביא להגדלת הכנסות בתי החולים באופן שבסופו של דבר ישתכרו ממנו כלל החולים, והרי זה בבחינת זה נהנה וזה נהנה.
לצורך כך יש להגדיר מהו סטנדרט הטיפול הראוי, הן מבחינת הצפיפות במחלקות האישפוז והן מבחינת זמן ההמתנה לטיפול רפואי. נראה שהקובע לעניין זה הוא רמת הרפואה הממוצעת במדינות בהם רמת החיים הכללית דומה לרמת החיים במדינת ישראל. [3]
כלומר, מותר יהיה לתת עדיפות בטיפול הרפואי בתיירות המרפא, כל עוד איכות הטיפול הרפואי ותנאי האישפוז בתושבי מדינת ישראל עומד בסטנדרטים של מדינות דומות.
ג. חשש שוחד
האמור לעיל מותנה בכך שהצוות הרפואי במחלקות האישפוז בבתי החולים הציבוריים לא יקבל תשלום גבוה יותר עבור הטיפול בתיירות המרפא. כאשר איש צוות מקבל תשלום נוסף עבור חולה המאושפז במחלקתו, קרוב לוודאי שיתן עדיפות לטיפול בו – אף אם מבחינה רפואית יש להעדיף חולים אחרים.
מצב זה בו מקבל איש הצוות הרפואי תשלום נוסף עבור חולה המאושפז במחלקתו דומה לקבלת שוחד שאסורה אף כאשר נותן השוחד עושה זאת על מנת שהדיין ידון דין אמת. זאת משום ש"השוחד יעוור עיני צדיקים", דהיינו הוא עלול להשפיע בתת מודע על החלטותיו של הדיין ולהטות את הכף לטובת נותן התשלום – אף אם כוונתו של הדיין היא לשם שמים.
איסור שוחד קיים לא רק בדיין אלא בכל איש ציבור האמור לקבל החלטות הקובעות סדרי עדיפויות וכדו', ולכן מסתבר שקיים גם באיש צוות רפואי בכל הנוגע לטיפול הרפואי שהוא מעניק במחלקתו[4].
סיכום
א. יש לקבוע סטנדרט של טיפול רפואי לו זכאים תושבי מדינת ישראל. בקביעת סטנדרט זה יש לקחת בחשבון את המקובל במדינות העולם בהן רמת החיים דומה לזו שבמדינת ישראל.
ב. יש לוודא שתיירות המרפא אינה גורמת לפגיעה בסטנדרט לו זכאים תושבי מדינת ישראל.
ג. מותר לבתי החולים הציבורי להעניק טיפול רפואי מעבר לסטנדרט, לחולים המאושפזים במסגרת תיירות המרפא, ובלבד שאינו פוגעת בסטנדרט לו זכאים תושבי מדינת ישראל.
ד. התשלום מהתיירות הרפואי צריך להינתן לבתי החולים ולא לצוות הרפואי. אין לתת לצוות הרפואי בבתי החולים הציבוריים תשלום גבוה יותר בגין הטיפול בחולה מסויים המאושפז במחלקתם.
[1] נדרים פ ע"ב: "מעיין של בני העיר חייהן וחיי אחרים חייהם קודמים..."
[2] ר' הרב שבתי רפופורט קדימויות בהקצאת משאבים ציבוריים לרפואה, אסיא נא - נב
[3] לאחרונה הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק זכויות החולה (תיקון – טיפול בזמן סביר), התשע"ג–2013
[4] הכוונה לתשלום שמקבל הרופא עבור הטיפול בחולה בשעה שהוא מאושפז במחלקה בבית החולים הציבורי, ואין בכלל זה מצבים בהם חולה קיבל טיפול רפואי בתשלום בקליניקה הפרטית של הרופא, שם התמורה לתשלום הייתה בטיפול בקליניקה ועל כן אין לחשוש להעדפה אסורה בטיפול הרפואי במחלקה, גם אם אותו חולה מאושפז במחלקה של אותו רופא בבית החולים הציבורי.
