לקבלת ייעוץ בנושא חוזים הלכתיים הרשמו כאן
הייעוץ ההלכתי יינתן ע"י הרב אברהם קליסקי, מייסד וראש ארגון לשם – יעוץ משפטי הלכתי לעסקים
השירות אינו כרוך בתשלום.
רקע
חוזה עסקי הינו מסמך מורכב, שאמור לטפל במציאויות משתנות הכוללות גופים רבים ומבנים עסקיים שונים. הכרה מעשית ויסודית של אפשרויות ההתפתחות השונות בעסקה הנידונה, והמשמעויות העסקיות והמשפטיות שלהן, הכרחית לכתיבת חוזה שיענה על הצרכים של הצדדים השונים בו. שאלות עסקיות כגון חובות הצדדים, תנאי התשלום, סנקציות במקרים של אי עמידה בחוזה וכד' יעצבו את הצורה של העסקה, והשאלות המשפטיות הקשורות בעסקה וביישום הפרטים העסקיים יעצבו את צורתו הסופית של החוזה על סעיפיו הפרטניים. החובה לדון בדין תורה[1] מחייבת את התאמת החוזים לדין תורה, ועלינו לברר מה הם הפרטים הדורשים התאמה כזו בחוזה הלכתי.
חוזים הלכתיים
מהו חוזה הלכתי? מה הם המאפיינים הייחודיים ההופכים חוזה למתאים לדין תורה? לכאורה, לא היו אמורים להיות הבדלים משמעותיים בין חוזה הלכתי לחוזה שלא נעשה בתשומת לב לדרישות ההלכה, משום שכל ההתקשרויות בין אנשים מתפרשות לפי ההלכה כמנהג המדינה. בנוסף על כך, ניתן לפי ההלכה להתנות כמעט כל תנאי בדבר שבממון, וכן רבים מחוקי הכנסת יהיו תקפים להלכה[2]. ממילא חוזרת השאלה, מה בכל זאת ייחודי בחוזה הלכתי?
למרות האמור, ניתן לראות שכדי להגדיר חוזה כמעוצב לפי ההלכה, עליו לכלול שלוש שכבות:
א. מניעת איסורים - חוזה הלכתי יוודא שבעסקה לא כלולים איסורים, כגון: שבת, איסורי אכילה והנאה ועוד. האיסור העיקרי שיש לוודא שהעסקה לא נוגעת בו הוא איסור ריבית, הנפוץ מאוד בכלכלה מודרנית, גם כשלא כתובה המילה "ריבית" במפורש בחוזה (לדוגמא, במקרה של שימוש בנכס לפני גמר התשלום, או הנחת מזומן, הצמדה, חלק מסוגי הקנסות וכו').
ב. סעיף בוררות - השכבה השניה ביצירת חוזה הלכתי הינה יצירת יכולת המימוש שלו בדין תורה. חוק הבוררות מאפשר מסגרת חוקית לצדדים לכפות אחד את השני ללכת לבוררות ספציפית, ולקבוע את כלליה. במצב בו מראש, בעת עריכת החוזה, כבר נקבעת הבוררות בדין תורה - ניתן יהיה בהמשך הדרך, אם חלילה יתגלעו ויכוחים בין הצדדים, לכפות את דין התורה.
ג. ניסוח על פי ההלכה - השכבה השלישית נכנסת כבר לקרבי החוזה ומנסחת אותו בהתאם להלכה, ובכך משתנה אופן הניסוח של סעיפים שלמים, ולעיתים אף של פרקים שלמים בחוזה, כמפורט להלן.
היתרונות בחוזה הלכתי
מהדברים האלו עולה, שגם אם ניתן "לפתור" את האיסורים שיתכנו בחיים העסקיים (לדוג', ע"י היתר עסקא), עדיין נצרך ניסוח הלכתי על מנת להגביר את יכולת המימוש של החוזה בבית הדין על פי רצון הצדדים המקורי. אולי אין חיוב הלכתי בשאר בשכבות אם פתרנו את הבעיות העולות מהאיסורים בעסקה, אך ישנה כדאיות עסקית בניסוח הלכתי לחוזה. הסיבות לכדאיות זו קשורות הן לצד ההלכתי, והן לצד הטכני.
מבחינה הלכתית, חוזה שנוסח בהתאם להלכה, יטפל בנושאים בהם ישנו שוני בין ההלכה לחוק. לכל שיטת משפט ישנם כללים משלה, העשויים לגרום לתוצאות שונות. באופן טבעי, כל צד בחוזה ירצה לטפל בעניינים אלו כך שיגנו על האינטרסים שלו בצורה מיטבית. חוזה הלכתי אם כן, צריך להגן מפני דברים שצריך לטפל בהם אך ורק על פי הדין ההלכתי, כגון אסמכתא, או קניין דברים. עורכי דין רגילים לא ידעו בכלל על הבעייתיות בנושאים אלו. אסמכתא היא מצב בו ישנה התחייבות המותנית בתנאי, שישנה סבירות מסויימת שהמתנה לא התכוין ליישם אותו, ועל פי ההלכה "אסמכתא לא קניא" - אין תוקף למחויבות זו. קניין דברים מאידך, זה קניין הנוגע במעשים ולא בחפצים, והתחייבות כזו אינה תמיד תקפה להלכה. אלו רק שתי דוגמאות בודדות, מתוך מבחר מקרים בהם הדין הישראלי שונה מהדין ההלכתי, שחוזה הלכתי צריך לטפל בהם. ישנם פתרונות הלכתיים מגוונים עבור מצבים אלו ואחרים, אך ללא מודעות אליהם, הצדדים לא יוכלו לממש את העסקה כפי שרצו בתחילה.
מעבר לכך, כדי לעצב את העסקה בהתאם להלכה המוכרת, ובכך להגדיל את הוודאות של הדין במקרה של מחלוקת, יש לנסח את העסקה בצורה שמוכרת ובדוקה הלכתית. בתיקים רבים הבאים בשערי בית הדין ישנו ספק גדול לאיזה הלכה יש לדמות את המקרה הנידון, ולעיתים יש לכך השלכות קיצוניות ומשמעותיות בהכרעה המעשית. רוב כתבי הבוררות בדין תורה כוללים אפשרות לפשרה הקרובה לדין וכד', ובמצבים כאלו של מחלוקת בין הדיינים לבין עצמם, עשויים כל הצדדים לצאת בפחי נפש. הפיתרון הישיר לכך, הוא לנסח את העסקה מלכתחילה בניסוח המתאים להלכה, ובכלים שההלכה עצמה נותנת, וכך תיווצר וודאות הן אצל הצדדים והן אצל הדיינים בקשר להלכה העולה מהמקרה.
מבחינה טכנית, ישנם גם כן יתרונות עסקיים בדין תורה. בין שאר היתרונות, ההליך בדין תורה מהיר יותר, האגרה זולה יותר, והדיונים הנערכים בו נערכים בדיסקרטיות. בבתי הדין "ארץ חמדה – גזית", המופעלים בין השאר על ידי מכון "משפטי ארץ", מחוייבים גם לנוחות ושקיפות עבור בעלי הדין, כמו גם לכתיבת נימוקי פסק הדין. ישנה גם אפשרות לערכאת ערעור, במידה ויש צורך בכך.
הצורך בחוזה הלכתי עולה גם בעסקאות בהן לא ניתן ליישם אותן בבית דין (דוגמא: כאשר אחד הצדדים איננו מעוניין לחתום על סעיף בוררות). במצב שבו אחד הצדדים נתבע בבית משפט, או שהנתבע מסרב לבוא ולדון בדין תורה, בית דין מאשרים ללכת לבית המשפט, להציל עשוק מיד עשקו. אמנם, גם במצב זה עדיין ישנו איסור לקבל בבית משפט יותר ממה שהיה ראוי לקבל על פי ההלכה[3]. מסתבר, שגם במקרה בו החוזה אינו נידון בדין תורה, ישנה משמעות לאופן ניסוחו, ולמידת התאמתו להלכה. חוזה שיהיה מותאם בצורה טובה יותר יוכל לזכות בסכום גבוה יותר ולממש טוב יותר את זכויותיו אף בבית משפט.
לסיכום, היתרונות בחוזה הלכתי הינם הן מהצד ההלכתי – התאמה ויכולת מימוש בבית דין, והן יתרונות הקשורים לצדדים עסקיים: מהירות, נוחות ועלות.
אז מה אפשר לעשות?
ניתן למצוא באתרי מכוני המחקר "משפטי ארץ" ו"כתר" חוזים הלכתיים סטנדרטיים לשכירות דירה, למכירת רכב, תקנון לבית משותף, היתר עסקא, חוזה למכירת דירה, נוסחי צוואות, חוזה עבודה, ועוד. בכל החוזים האלו ישנה הקפדה על העקרונות לעיל, של כשרות הלכתית ויכולת יישום בבית דין.
בנוסף לכך, בעת הצורך ניתן להתאים את החוזים לפי צורך ספציפי בעסקה. התאמה כזו מאפשרת וודאות הלכתית גבוהה יותר כאמור לעיל, וגם טיפול בנושאים ספציפיים יותר העולים בכל עסקה, הדורשים התייחסות עסקית ומשפטית-הלכתית. כל עסקה היא עולם בפני עצמו, עם תנאים יחודיים, לכל צד יש את הדרישות שלו, וכל מקרה צריך להיות נידון לגופו. יצירת החוזה כמותאם להלכה מלכתחילה, תיצור חוזה חזק מבחינה הלכתית שישרת בצורה מיטבית את המטרות העסקיות שלשמן הוא נועד.
"ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה"
"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם - לפניהם ולא לפני עכו"ם": חובתנו היא לדון בפני בית דין לממונות, וישנו איסור לגשת לבתי המשפט (אלא אם כן בית הדין אישר זאת). איסור ערכאות הינו איסור חמור ביותר, שנפסק בשו"ע חו"מ סי' כ"ו אפילו אם זה בהסכמת הצדדים. המחבר כותב על איסור זה באופן חריג: "וכל הבא לידון בפניהם, הרי זה רשע, וכאילו חרף וגדף והרים יד בתורת משה רבנו ע"ה[4]". אין עוד נושאים רבים בהם השו"ע מתבטא בחריפות כזו. הרשב"א מזדעזע נוכח הסברא להתיר הליכה לערכאות בהסכמת הצדדים מטעם דינא דמלכותא: "שכל הסומך בזה לומר שמותר משום דינא דמלכותא טועה וגזלן הוא..., ובכלל עוקר כל דיני התורה השלימה. ומה לנו לספרי הקודש המקודשים שחברו לנו רבי, ואחריו רבינא ורב אשי? ילמדו את בניהם דיני הגוים ויבנו להם במות טלואות בבית מדרסי הגוים חלילה?! לא תהא כזאת בישראל חס ושלום".
מעבר לאיסור ההלכתי, ישנה משמעות לאומית לכינון ויישום משפט התורה בחיים הכלכליים. המשפט האלוקי מבטא את ההדרכה של התורה ביחס לכלל המעשים וההתעסקויות - כולל עניינים ממוניים (עי' אורות, ישראל ותחייתו, ג'). משפט מבטא תרבות, ואל לנו להימנע מביטוי תרבותנו המקורית. הרב הרצוג בקום המדינה ראה בקבלת המדינה את המשפט העברי חלק מהצורך הלאומי בתקומה: "עלינו לפנות את הדרך לגאולה בכל הכיוונים, ואחד הכיוונים הוא החייאת משפט התורה בארץ ישראל"[5]. מתוך המשמעות ההלכתית והלאומית של המשפט, נובע גם צורך מעשי ביצירה משפטית בחיי העסקים בישראל.
שימוש ויצירת חוזים על פי ההלכה היא ההזדמנות של כל אחד ואחד מאיתנו להיות שותף בחיים הכלכליים והעסקיים שלו, במהלך שיבת המשפט לישראל, ולקחת חלק מתהליך הגאולה על ידי מעשה פשוט ויומיומי. חוזים הלכתיים מבטאים את הצדק האלוקי, והם המפתח לצדק חברתי. "ואשיבה שופטייך כבראשונה, ויועצייך כבתחילה - אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה".
להורדת דף העמדה הרשמי של פורום חותם לחץ כאן
[1] ראה לדוגמה תחומין א', המשפט במדינת ישראל ואיסור ערכאות, הרב יעקב אריאל. גם במצב בו אין הסכמה בין הצדדים על הליכה לבית דין יש משמעות להתאמה הלכתית של החוזה, כמבואר להלן.
[2] תחומין כ"ט, מעמדם של חוקי המדינה – סיכום כנס הדיינים, הרב יעקב אריאל, הרב דוב ליאור, הרב אליעזר שנקולבסקי, הרב אברהם גיסר, הרב יוסף כרמל, והרב ד"ר רצון ערוסי.
[3] רעק"א חו"מ סי' כ"ו, בשם התשב"ץ ח"ב, ר"צ. עיין גם בסיכום כנס הדיינים תשע"ד, הוצאת היתר פניה לערכאות (http://www.eretzhemdah.org/Data/UploadedFiles/SitePages/1042-sFileRedir.pdf), בדעות השונות.
[4] וכך כותב הרב יעקב אריאל (תחומין ב', עמ' 528): "הערכאות במדינת ישראל נחשבו ע"י הרב הראשי לישראל, הגריא"ה הרצוג כחמורים פי כמה מערכאות של גויים (התורה והמדינה כרך ז - ח עמ' י). וכמוהו הגרצ"פ פרנק (משואה לדור עמ' קיד, נספח גם לספר הצבי - ישראל). וכן החזון-איש (חו"מ סי' טו, ד), הרב יהודה סגל (התורה והמדינה כרך ז - ח מעמ' עד ואילך). והגר"ש ישראלי (בהערותיו שם בעמ' עו - עח. אלא שלדעתו אין בערכאות של הדיוטות במדינת ישראל איסור חירוף וגידוף. אלא איסור גזל ועקירת התורה חלילה). וכן מקובלנו אצל כל פוסקי דורנו ורבניו. ולא שמענו מהם מי שהתיר איסור ערכאות במדינתנו".
[5] תחומין ז', בתי הדין בישראל.
