על סדר היום

פצעי אוהב

פצעי אוהב - מאמר של הרב ליאור לביא בעניין השבת הציבורית

צבא? ברור! התיישבות? אנחנו ראשונים! מדע, השכלה, תרבות ואקדמיה? כמובן! פוליטיקה? בטח! אבל כשזה מגיע לתחומים יותר, איך נאמר בעדינות - "דתיים", המצב נעשה קצת יותר מסובך.

בשבוע שעבר פורסם באחד מעלוני השבת מאמר ובו נתונים סטטיסטיים על מצב הנשירה בחברה הדתית. המאמר חולל סערה ועורר דיון ציבורי בעקבותיו. מבלי להיכנס לפרטי המאמר, לדעתי יש בו כדי להעלות אל השטח והמודעות הציבורית את היחס הפנים-ציבורי שלנו לסוגיות שמסיבות שונות, לא תמיד מדוברות מספיק. יהיו הדברים הבאים בבחינת קריאת כיוון ברמה המהותית שמצטרפת לדברים שפורסמו ונאמרו.      

 

אנחה גדולה

בט"ו באב, תרפ"א (1921), פרסם  הרב קוק בכתב העת "התור" את הדברים הבאים (אגרות הראיה ד עמ' תז-תיא; מאמרי הראיה עמ' 341-343): "אנחה גדולה יוצאת מעומק לבי, על שפלות הרוח שלנו, עתה דוקא בשעה הגדולה של תנועת התחיה שלנו... האנחה יוצאת מקרב לב דוי וחודרת, נוקבת ויורדת היא עד התהום, עד תהום הנשמה של האומה האומללה..." 

על מה הרב קוק כל כך נאנח? 

"בושים אנחנו לפרט ברבים את פרטי הריסות הרוח... את חוסר הבושה ופריקת העול של כל אחריות, המתראה כעת בחיינו בארץ ישראל. אבל אי אפשר אחים יקרים לשתוק עוד, חובה עלינו לענות בקול גבורה: שובו שוב בנים! הרחקתם ללכת".

מה הרב מגדיר כהרחקת לכת שגורמת לו כאב כל כך גדול?

 

הפקרות

"בראש לכל ההריסות הרוחניות, תופס מקום חילול הקודש, של חילול שבת ההפקרי, הנורא מאד, המדאיב את הנפש ומרגיז את הרוח, של כל צופה לתחיית עמו. איכה יעמוד הלב, איך תחזקנה הידיים לבזות כל כך את נכסי הקודש היותר אדירים של האומה. הפקרות, שם נאה יותר מזה אי אפשר לתן לחזיון המוזר הזה".

זהו גורם הכאב הנורא של הרב קוק; חילול השבת במרחב הציבורי. "שובו שוב בנים", קורא הרב, "שובו אל רוח עמנו, אל תורת אלהינו, צור ישראל וגואלו. שמרו את השבת מחללו, ושמרו ידכם מכל רע".

אך הרב לא מסתפק בנושא השבת ועובר לתחום התרבות והפנאי: "וכי באמת אין לנו עסק אחר וצביון אחר בארץ ישראל, כי אם להכניס לתוכם את הפסולת של כל המנהגים הגרועים אשר לעמים... כלום חסר לנו בימים הללו כי אם שטיפה אחרי ריקודים ומחולות, מכל המינים, אבדת כסף וזמן, התמדה בבתי הראי-נוע (=קולנוע) ותעלוליהם ועוד כאלה".

"האם נשינו צריכות דווקא ללכת אחרי האפנה היותר פרוצה, והכל כדי לחקות את הנמוסים של אירופא הגוססת, ולהכניסם בחזקת היד פה בארץ הקדם, בארץ הקודש אשר לא תוכל שאתם..." 

וממשיך לתחום הכשרות הציבורית – "והשולחן הולך ונעשה מגואל, נבילות וטריפות נאכלות בפרהסיא בלא שום רגש של בושה. ועד היכן הוא הגבול, ובאיזה אופן יעמוד הרוח בנו".

ומסיים את דבריו – "שובו מחלול שבת, שובו ממאכלות אסורות, שובו מכל אורח רע, המפקיר את חיי היחיד ואת חיי הכלל...

קבלו אחים את אנחתי המרה, וסלחו על ביטויי הקשים, היוצאים מקרב לבב המלא לכם אהבה וכבוד אין קץ".

 

מה, אנחנו חרדים?!

הרב קוק נתפס בצדק כאוהב ישראל הגדול, הנאבק על אחדות האומה ועל שלמותה. הרב הוא איש החסד בעל העין הטובה והסנגור הגדול על כל זרם וכל עמדה ובעל יכולת נדירה למצוא בכל עניין את שורשו העליון ואת הניצוץ המקודש שבו.

הרוח הכללית הזאת, קלה לאימוץ, בעיקר כשרוצים להיות חלק מהתרבות וחלק מהחברה הישראלית ואולי גם חלק מהעולם הגדול. "האם אנחנו מסתגרים?", "מה, אנחנו חרדים?", "הרי הרב קוק היה פתוח, לא?"; המשפטים הללו שנשמעים מדי פעם גם ממי שלא קרא כמעט שורה מכתבי הרב קוק מבטאים הלך רוח כללי: צבא? ברור! התיישבות? אנחנו ראשונים! מדע, השכלה, תרבות ואקדמיה? כמובן! פוליטיקה? בטח!

אבל כשזה מגיע לתחומים יותר, איך נאמר בעדינות - "דתיים", המצב נעשה קצת יותר מסובך. וזה לא שהשבת לא חשובה לנו, וזה לא שכשרות זה לא נושא חשוב, אבל – 'הרי על זה החרדים נאבקים, לא אנחנו'. 'מה, אנחנו סקטוריאליים?!' הרי אנחנו לא רוצים להיתפס כחשוכים מול הרוח הכללית במדינה. ובכלל – 'מה הטעם להיאבק, הרי גם ככה זה לא עוזר'. 'העיקר לדבר על הטוב', איך אמר הרב קוק: "הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק", לא?

 

כשהנשמה שוממה

איך משמרים הרגשת אהבה יוקדת מצד אחד, ויחד עם זה – כאב נורא על ביזוי כל קודש המייחד אותנו כאומה בעלת ייחוד וייעוד? כיצד מבטאים כאב שמוביל למחאה, המבקשת למצוא הד בלבבות או לפחות לבטא זעזוע עמוק שיוכל להישמע במי שליבו לא התערל לגמרי?

ולא, לא מחאה מגזרית - סקטוריאלית ששייכת ל'דתיים', אלא דאגה כנה לצביון המדינה היהודית.  

וכפי שכתב הרב קוק בפתח דבריו: "מי לא יודה שבנין האומה בארצה, הוא מיוסד לפחות גם על הרוח, על רוחה העצמי, על תכונת חייה, ומעמקי רגשותיה, הפנימיים הדופקים בקרבה מדור דורים. ואם הרוח יבוק (=יתרוקן, ראה רש"י נחום ב, יא), איפה הוא הבסיס לכל המעשים כולם?

אם הנשמה שוממה, איך יאמץ הגוף חיל?"

האם האיזון בין אהבת העם והמדינה לבין האכפתיות לצביון היהודי נשמר אצלנו? האם רמיסת השבת ברמה הציבורית מכאיבה לנו? האם חוסר צניעות שנובע מאימוץ קוד תרבותי זר (ואם בזמנו של הרב קוק אירופה גססה, מה מצבה כעת...) מצער אותנו? האם הנושא הדתי מכאיב לנו לפחות כמו זה הלאומי? כיצד נוכל למנוע את האלחוש החברתי שמונע מאיתנו להרים קול זעקה, גם אם מתוך אהבה ואחווה?

ולא פחות מכל אלה – לקיחת אחריות במעגל האישי והמשפחתי: לשים לב להשפעות תרבותיות המחלישות את היחס לעניינים שבקדושה ולא לגלות לכך סובלנות; למחות, קודם כל בתוכנו פנימה – על כבוד השבת, על קדושה וצניעות, על ערכי המשפחה, על תורה ויראת שמים. ולא, לא בשביל המגזר שלנו, אלא בשביל העם המיוחד שלנו, בשביל ההמשך שלו.