בקצרה: אין מדינה יהודית ללא מרחב ציבורי יהודי
מדינת ישראל היא מדינה יהודית. כך הוסכם בהקמתה, ומוסכם היום על רוב מוחלט של האוכלוסייה היהודית בישראל. לכן המרחב הציבורי בה אמור לשקף את אורח החיים היהודי. כפי שבכל מדינה יש חקיקה שנוגעת למרחב הציבורי, גם בישראל יש חקיקה שאינה כופה את הפרט, אלא מעצבת את רשות הרבים לאור ערכי המדינה.
*****
ובהרחבה: מדינת ישראל היא מדינה יהודית. זהו אופייה ומהותה, כך הוחלט והוסכם על ידי מייסדיה. העיקרון הזה מוסכם על רוב מוחלט של האוכלוסייה היהודית בישראל, עד כדי כך שמי שפועל נגד עקרון מדינת ישראל כמדינה יהודית פסול מלהתמודד לכנסת. על כן – כפי שכל מדינה בהגדרה כוללת חקיקה ותקנות, כך מדינת ישראל כוללת בעצם הגדרתה מרחב ציבורי בעל אופי יהודי. במרחב הפרטי יעשה כל אדם כרצונו, אך המרחב הציבורי כולל נורמות שעל הפרט לעמוד בהן, נורמות של דרך ארץ כגון לבוש ושיח, נורמות חוקתיות כגון חוקי תנועה וביטחון פנים, וכן נורמות תרבותיות. לא מדובר בכפייה דתית כמשמעה – כפייה על הפרט, אלא במהותה הבסיסית של המדינה שכל פרט ופרט מכיר בה מעצם שייכותו אל הכלל וכאזרח המדינה. מכאן ואילך, השאלה היא איכותית וכמותית.
מי מעוניין בפירוק המדינה היהודית?
מה שהיה ברור בעבר, כבר לא ברור היום. אכן, המאבק על דמותה של המדינה נולד עם לידתה של מדינת ישראל. ברם, בתחילת דרכה של המדינה התמקד הדיון במידת ה'כפייה' על הפרט בסוגיות השבת או הנישואין. כיום כבר הולכת ונשמעת יותר ויותר עמדה ליברלית קיצונית שטענתה נגד הכפייה הדתית או 'ההדתה' נובעת משלילת הרעיון הבסיסי של מדינת ישראל כמדינה יהודית. האוחזים בדרך זו יודעים היטב כי הדרך למדינת כל אזרחיה חייבת לעבור בהפרטה ובהפרדה של הדת מהמדינה, ובביטול המרחב הציבורי היהודי במדינת ישראל.
ושמרו במדינת ישראל את השבת
כחלק מאותו מרחב ציבורי המקיים את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, הוחלט בין השאר על איסור העסקה בשבת או פתיחת עסקים שונים בשבת, והכרה בשבתות ובמועדי ישראל כימי מנוחה. כאמור, אין לראות זאת כ'כפייה דתית', משום שאיש אינו מוכרח לשמור שבת בביתו הפרטי. במישור הציבורי, כשם שחוקי התנועה אינם "מתערבים" בחיי הנהג הפרטי אלא שומרים על הסדר עבור כולם על פי מה שהתוותה המדינה, כך גם בנוגע לשבת הציבורית – על המדינה לקבוע את האופן שבו החברה תתנהל בשבת.
בקצרה: כל אחד משלם לפעמים מחיר עבור הכלל, כי כך עובדת דמוקרטיה וכך פועלת חברה מתוקנת: ערכי הכלל גוברים לפעמים על נוחות היחיד. מכל מקום, במקרה שלנו, ההגבלה אינה חמורה כל כך. השבת הציבורית מאפשרת חיים תקינים גם למי שאינו שומר שבת
*****
ובהרחבה: חשוב לשמור על פרופורציות. שמירת השבת הציבורית אכן מגבילה במידה מסוימת את הפרט, אך במידה סבירה המאפשרת קיום חיים תקינים גם למי שאינו שומר אותה.
ברוח ימי הקורונה, ניתן לראות כי כל אחד מאיתנו משלם לפעמים מחיר עבור הכלל כי כך עובדת דמוקרטיה וכך פועלת חברה מתוקנת. כשהמשטרה חוסמת כבישים כדי לקיים אירוע המוני כלשהו, הפרט מבין שלא מגבילים אותו סתם, אלא למען האינטרס הציבורי. קל וחומר בחברה שיש לה ערכים ועקרונות כמו מדינת ישראל, ערכי הכלל גוברים לפעמים על נוחיותו של היחיד.
בקצרה: הציבור שהשבת חשובה לו אינו משתייך למגזר מסוים. למרות האווירה המצטיירת בתקשורת – רוב האזרחים היהודים, גם כאלה שאינם מקפידים על השבת בחייהם הפרטיים, רואים חשיבות בצביון הציבורי שלה, ובכלל מתנגדים להפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה.
*****
ובהרחבה: השאלה יוצאת מנקודת הנחה שזהו דיון בין מיעוט צעקני לרוב, אבל להנחה הזו אין בסיס. לצורך העניין נתעלם מהעלייה הדמוגרפית במגזר הדתי והחרדי, מכיוון שהשאלה הזו אינה מגזרית כלל וכלל. שומרי השבת אינם משתייכים למגזר מסוים. דמותה הציבורית של השבת חשובה לא רק עבור הדתיים, ואפילו לא רק עבור אנשים השומרים שבת כהלכתה. רבים מהאנשים שאינם מקפידים על איסורי השבת במישור הפרטי, רואים חשיבות בצביון הציבורי שלה.
מי אוהב את השבת? כל העולם כמעט!
ובכן, למרות האווירה המצטיירת בתקשורת, רוב הציבור בישראל, גם חלקו החילוני, מחובר למורשת ישראל בצורות שונות, ואינו חפץ בהפיכתה של מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה. הרוב הזה מגולם בסקרים שונים, וכמובן בבחירות לכנסת שבהן לאורך שנים רבות העניק הרוב היהודי את קולו לממשלות שכרתו ביודעין ובידיעת בוחריהן ברית קבועה עם המפלגות החרדיות והדתיות על כל המשתמע מכך, או בעשרות השנים האחרונות במפלגות ימין המייצגות קו שמרני מסורתי.
בקצרה: מדינת ישראל היא מדינה יהודית בעלת משטר דמוקרטי. הוסכם באופן דמוקרטי כי יוכרו בה השבת ומועדי ישראל (וכן גיור כהלכה, נישואין על פי תורת ישראל ועוד). לכן זהותה היהודית של המדינה אינה סותרת את הרעיון הדמוקרטי, אלא להפך, מביעה אותו באופן מובהק.
*****
ובהרחבה: יש לדייק: מדינת ישראל איננה 'מדינה דמוקרטית', אלא מדינה יהודית שבה מתקיים משטר דמוקרטי. כך בדיוק הגדיר דוד בן גוריון בהכרזת העצמאות, שבה לא מוזכר צמד המילים 'מדינה דמוקרטית' אף לא פעם אחת! כמובן, אין ספק שמגילת העצמאות מדברת על משטר דמוקרטי במדינת ישראל ועל ערכים דמוקרטיים כגון שוויון וצדק, אך החידוש הגדול שמנסחי ההצהרה הסכימו עליו הוא שבארץ ישראל תיכון מדינה יהודית ובמדינה זו יתנהל משטר דמוקרטי. מדינה שאינה מדינה ככל המדינות, מדינה שאינה רק מקלט בטוח לעם היהודי, אלא מדינה יהודית בעלת צביון יהודי, המדינה היהודית היחידה בעולם. מייסדי המדינה לא הסתפקו בהקמת מדינת יהודים – מקלט בטוח לעם נרדף, ופעלו להקמת מדינה יהודית, מדינה בעלת צביון יהודי, ערכים יהודיים ומורשת ישראל, ורעיון זה עוגן היטב כאמור בנוסח מגילת העצמאות ובחקיקה של כנסת ישראל.
אין סתירה בין מדינה 'יהודית' ל'דמוקרטית'
למרות כל זאת, בחוגי אקדמיה נטען כיום כהנחת יסוד כי הגדרתה של המדינה כיהודית סותרת את היותה מדינה דמוקרטית. מדובר בטעות. אין כל סתירה בין היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית לבין המשטר הדמוקרטי הנהוג בה. הרוב הדמוקרטי אינו רשאי אומנם לדרוס את המיעוט, אך בהחלט בכוחו להעדיף ערכים מסוימים ולקבוע אותם כערכים שלאורם מתנהל המשטר. בריטניה הגדולה כמשל, ממנה העתקנו את מרבית יסודות המשטר הדמוקרטי והמשפטי בישראל, מעדיפה באופן מובהק את הכנסייה האנגליקנית הפרוטסטנטית, לצד מתן זכויות אזרח למיעוטים, ואין בכך כל בעיה.
מדינה 'יהודית' היא התגלמות ה'דמוקרטית'
כזו היא מדינת ישראל, מדינה שבה הוסכם באופן דמוקרטי כי יוכרו בה השבת ומועדי ישראל, שיתקיים בה גיור כהלכה, נישואין בין יהודים ייערכו בה על פי תורת ישראל, וכן הלאה על זו הדרך. העולה מכך הוא שרעיון היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית לא זו בלבד שאינו סותר את הרעיון הדמוקרטי, אלא אדרבה, מביע אותו באופן מובהק! וזאת, משום שהוא מוכיח כי בכוחו של הרוב לבחור את דרך התנהלותה של המדינה שהוא חי בה.
האם 'ערכי' הדמוקרטיה יגברו על הדמוקרטיה?
אכן, קיימת גישה שאומצה בהתלהבות בחוגי השמאל, שלפיה דמוקרטיה איננה רק צורת שלטון הרוב, אלא בראש ובראשונה סט ערכים של חירות הפרט וערכי שוויון. ברוח גישה זו, בתי המשפט מרוממים את ערכי הדמוקרטיה על פני הדמוקרטיה עצמה. כלומר, על פי סט ערכים הקרויים בפי בית המשפט העליון 'ערכי היסוד של השיטה', מבטלים ומסלפים שופטי בג"ץ פעם אחר פעם את החלטות נבחרי העם, החלטות שהתקבלו באופן דמוקרטי לחלוטין. כך קרה בבג"ץ 'קציר' בנוגע לשאלת העדפת התיישבות יהודית בארץ, כך קרה בבג"ץ המסתננים, וכך היה בפסיקות שונות בענייני דת ומדינה שבמסגרתן החליט בית המשפט הלכה למעשה כי ערכי הדמוקרטיה, לשיטתו, חזקים מהדמוקרטיה עצמה, ובחירת הרוב במדינה יהודית בטלה אל מול השוויון וזכויות הפרט.
בקצרה: התורה נועדה מאז ומתמיד לעם ריבוני היושב בארצו. מצוות התורה ניתנו לציבור. בגלות העם היהודי התנהל באופן פרטי או קהילתי, כיוון שהוא נאלץ לא לחיות במסגרת לאומית; עתה כשהוא חוזר לארצו ומקים מדינה, מתפקידה ליטול אחריות על קיום היהדות במרחב הציבורי.
*****
ובהרחבה: אכן, לכל אורך הגלות ענייני הדת – גיור, כשרות, נישואין וכיוצא בזה – היו נתונים תחת אחריותם של רבני ודייני הקהילות שבכל עיר, עיירה או כפר. כיום איננו בגלות, איננו חיים כעם מפוזר ומפורד, ויש לנו מדינה, מדינת ישראל, שאיננה רק מדינתם של היהודים, אלא מדינה יהודית, יסוד כיסא ה' בעולם.
עם שיבת עם ישראל לארץ – ענייני הדת שבים אל הכלל
המציאות השלמה היא מציאות של עם ישראל היושב בארצו, מרכז חייו הלאומיים בירושלים, שם נמצאים מרכזי השלטון ומרכז עולם התורה. על מדינת ישראל, כפי שכתב הראי"ה קוק, להיות 'יסוד כסא ה' בעולם'. לכן – מה טבעי הוא הדבר שעם חזרת עם ישראל לארצו והקמת המדינה, תיקח זו אחריות על ענייני היהדות במרחב הציבורי, ויש בכך ביטוי לקשר המופלא בין התורה לבין הציבוריות והממלכתיות ומטרתה הקדושה של הקמת מדינת ישראל כזו שיתקיים בה חזון הנביאים, מדינה שהיא אור לגויים, ממלכת כהנים וגוי קדוש, ממנה יוצאת תורה ודבר ה' מירושלים.
היהדות אינה דת
בהקשר הזה חשוב להבין: היהדות, כפי שמרבים לומר, הינה לאום, שייכות לאומית, לפני שהיא דת ואף יותר מכך. כפי שאמרה רות המואבייה לנעמי: עמך עמי – ואלוקיך אלוקי. כאשר אדם מתגייר, בראש ובראשונה הוא מצטרף לעם ישראל, ומתוך כך מתחייב גם במצוות התורה שניתנו לעם ישראל. מצוות התורה ניתנו לציבור ורבות מהן הינן בעלות אופי ציבורי כמינוי שופטים ומצוות מינוי המלך. התפיסה שלפיה עלינו לחזור בענייני היהדות למבנה שהיה נהוג בקהילות בפולין ובליטא הינה תפיסה גלותית, שאינה מתיישבת עם משמעותה הדתית העליונה של הקמת מדינת ישראל.
בקצרה: לאור ניסיונות העבר, פשרות בתחומים מסוימים רק מעודדות אנשים וארגונים מהצד הנגדי – כאלה שאינם רוצים באמת בפשרה – לפגוע בצביון היהודי בתחומים נוספים.
ברמה העקרונית, השבת איננה רכוש שאפשר להתפשר עליו בין הצדדים, וגם החברה הישראלית איננה שותפות עסקית. אנחנו עם אחד, ועלינו לבנות יחד את הנורמות הציבוריות, על פי ערכינו הלאומיים
*****
ובהרחבה: במישור המעשי, כבר עלו ניסיונות פשרה כעין אלה, וזה רק הגביר את המוטיבציה והתיאבון של אנשים וארגונים מסוימים לפגוע בצביון השבת בתחומים נוספים. אין כל ספק בכך שאם יוסכם לוותר על השבת בתחומי התרבות והבילוי, בשלב הבא נידרש לוותר עליה גם בתחום המסחר והתחבורה, ואופייה של השבת יימחק לחלוטין.
השבת אינה טלית
במישור המהותי, לא שייך כלל לדבר על השבת הציבורית במושגים של פשרה. השבת איננה חפץ או רכוש שאפשר לחלק, אין כאן חשוב יותר או פחות ולאיש אין מנדט לשאת ולתת על השבת. עם ישראל והחברה הישראלית אינם חברת שותפים בבניין מגורים או בשותפות עסקית, שם כל צד צריך להתפשר. אנחנו עם אחד, מדינה אחת, ועלינו לבנות יחד את הנורמות הציבוריות, על פי ערכינו הלאומיים.
פשרה עוסקת ברווח מול הפסד, בוויתור מול תועלת. כשם שזוגיות בריאה היא הרבה מעבר להסכם בין איש לאישה, והורות היא הרבה מעבר לחוזה בין הורים לילדים, גם המדינה אינה רק שותפות בין אנשים. דווקא בגלל חשיבותה הלאומית של רשות הרבים, יש לעצב אותה על פי עקרונות וערכים לאומיים מתוך רצון של כולנו לצעוד יחד קדימה.
בקצרה: אין ערך עצמי לסטטוס-קוו, אך יש בעיה גדולה בניפוץ המציאות. הרס של המצב, ללא חלופה ראויה, יעודד אנשים לנצל זאת ולעקור את השבת מהיסוד. הדרך האחראית ביותר, כלפי השבת וכלפי הציבור, אינה לעקור את הקיים אלא להתקדם ולבנות על גביו את השבת הציבורית באופן הנכון.
*****
ובהרחבה: הסטטוס-קוו אכן אינו ערך מקודש כשלעצמו. הוא גם רחוק מלהיות מושלם – הרי במצב הנוכחי יש שלל ליקויים, החל בפרצות בחוק המאפשרות לעבוד ביום המנוחה ועד משחקי כדורגל בשבת. אין ערך עצמי לסטטוס-קוו, אך יש בעיה גדולה בניפוץ ובהרס של המציאות. הרס של המצב הקיים, ללא העמדת חלופה ראויה, יכול לעודד לאנשים – ובעיקר לארגונים בעלי כוח והשפעה, שכבר פועלים נגד השבת – לנצל את הערעור במעמדה של השבת כדי לעקור אותה מהיסוד.
הדרך האחראית ביותר, כלפי השבת וכלפי כלל הציבור, אינה לעקור את המצב הקיים אלא להתקדם ממנו הלאה, ועל גביו לבנות את השבת הציבורית באופן הנכון והמוסכם על כולם.
בקצרה: החוק הוא אחד מהביטויים לרצונות ולערכים של החברה. השאלה איננה מה אנשים יעשו בפועל, אלא מעל לכול – מה עמדת המדינה, האם היא שומרת על ערכיה. אם מדינת ישראל תחליט עקרונית שהשבת היא חלק מדמותה, כמה אנשים פרטיים שיפעלו אחרת לא ישנו את המהות.
*****
ובהרחבה: העובדה שיש אנשים שעוקפים את החוק, כמו בכל תחום אחר, אינה אומרת שמדובר בתופעה גורפת. ברוב הענפים וברוב המקומות בארץ, החוקים הנוגעים לשבת עדיין נשמרים.
מעבר לזה, הדיון אינו רק מה אנשים יעשו בפועל, אלא מעל לכול מהי עמדתה של המדינה. החוק הוא אחד מהביטויים לרצונות ולערכים של החברה. חברה נורמלית אוסרת על אזרחיה לגנוב ולרצוח, ובזאת היא מבטאת את היותה חברה מוסרית וצודקת, גם אם יש בקרבה אנשים הגונבים ורוצחים. השאלה שרובצת לפתחה של החברה היא מה עמדתה העקרונית בנושא השבת, האם היא שומרת על ערכיה היהודיים, הלאומיים וההיסטוריים. אם מדינת ישראל תחליט שהשבת היא חלק מדמותה, כמה אנשים פרטיים שיפעלו אחרת לא ישנו את המהות העקרונית.
בקצרה: גם אם תחושת הכפייה תפחת, המחיר של המהלך יהיה כבד מנשוא: אובדן זהותה היהודית של המדינה. כפי שלא מפריטים את צה"ל, ולא מבטלים את יכולת הכפייה של המשטרה, גם את השבת אין להפריט מאותה סיבה – היא חלק מליבתה הממלכתית של המדינה.
*****
ובהרחבה: אם שירותי הדת יופרטו ותופרד הדת מהמדינה, ייתכן כי תחושת הכפייה אכן תפחת. ברם, המחיר של אובדן זהותה היהודית של המדינה גדול מנשוא, שכן מדובר בביטול מהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. גם צה"ל מגייס בכפייה, וכן מערכת בתי המשפט, הצבא או המשטרה, כולן מערכות כופות, שלא ניתן להעלות על הדעת קיום מדינה בלעדיהן. איש לא יעלה על דעתו להפריט את המערכות הללו, שכן הן ליבת מהותה הממלכתית של המדינה.
ובכלל, נראה כי הפרדת הדת מהמדינה לא תביא לעלייה ברצון של הציבור החילוני 'לצרוך' שירותי דת, ואולי אף להיפך. וזאת משום שבתפיסה הציבורית, 'שירותים' שהמדינה מעניקה או מממנת הינם שירותים בסיסיים וחיוניים, גם אם חלקם נכפים על האזרח. צה"ל, כדוגמה, הינו הגוף האהוב ביותר על אזרחי המדינה. הדרך להפחית את תחושת הכפייה עוברת בהטבת השירות, הנגישות ומאור הפנים, ובהסברה נגד הדעות הקדומות, החששות והניכור השוררים בקרב הציבור החילוני.
בקצרה: השליחות הלאומית, וראיית המדינה כאתחלתא דגאולה, מחייבות אותנו להיאבק על פניה של ישראל כמדינה יהודית, בכל המישורים – בתקשורת, במשפט, בתרבות, בפוליטיקה ועוד. שליחות זו אינה נחלתם של המנהיגים בלבד, אלא של הציבור כולו, אלה שבידם להעדיף עסקים שומרי שבת ולבחור בנציגי ציבור שהשבת חשובה להם.
האחריות כלפי המדינה מחייבת אותנו לא לעמוד מהצד, אלא להציב חזון, מבט יהודי לעתיד הקרוב והרחוק שישרטט את דמותה היהודית של מדינת ישראל, כפי שאנו רוצים ומאמינים שתהיה – יסוד כיסא ה' בעולם ואור לגויים.
*****
ובהרחבה: הציבור הדתי לאומי הינו ציבור שמאז תחילת דרכו כתנועת המזרחי בתוך התנועה הציונית העולמית הניף דגל מופלא של ציונות – אהבה, אחריות ושותפות עם המדינה – לצד מאבק לחיזוקה של המדינה כמדינה יהודית ומתוך אמונה בכך שהמדינה הזו – למרות חסרונותיה, הינה רצון ה' ו'אתחלתא דגאולה'. אי לכך, תפקידה של הציונות הדתית אינו יכול להסתכם רק ברצון להאהיב על עם ישראל את מצוות התורה – כסגנונה של תנועת חב"ד, אף שאין כל ספק כי יש בכך חשיבות ותועלת רבה, אלא יש לפעול באופן אקטיבי לקידום הרעיון הציוני דתי – עד שתהא המדינה הזו ראויה לשליחות שהוטלה על עם ישראל בארצו – להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש.
נקדש את שמך בעולם – בחינוך, בהסברה, בתקשורת ובכנסת
כאמור, עם הקמתה של מדינת ישראל הוכרז ללא עוררין כי מדינת ישראל הינה מדינה יהודית. כיום, קולות רבים בשמאל החילוני קוראים ופועלים במרץ רב לקדם את חזון הפרדת הדת מהמדינה, חלקם פועלים בגלוי למען רעיון מדינת כל אזרחיה. הכול יודעים כי קמפיין 'ההדתה' אינו מחאה תמימה, אלא מהלך רחב שמנסה לזרוע חשש בציבור מפני כל ביטוי של יהדות במרחב הציבורי בישראל. על כן בעת הזו מוטלת על הציבור הדתי-לאומי לצד פעילות הפצת התורה, ההתיישבות והחינוך, השליחות לעמוד על המשמר, להיאבק במחשבה ובמעשה על חיזוק פניה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, ולא לשתף פעולה עם הפועלים, בהם גם מקרב הציבור הדתי לאומי, במטרה לייבש את הרוח היהודית במדינה בשיטה של הפרטת שירותי הדת ומסגורם במרחב הפרטי האישי. מדובר במאבק תרבותי ראשון במעלה שלא היה כמותו מאז הקמת המדינה, והוא כולל זירות רבות – בתקשורת, במשפט, בתרבות, וכמובן בשדה הפוליטי. הקריאה מכוונת כמובן לנציגים ולמנהיגי הציבור, אך אין זה פוטר את השאר. מלחמת השבת היא מלחמת מצווה שאין חוזרים עליה מעורכי המלחמה, ועל כולנו להיות מגויסים. דרכים רבות לפעולה: מהעדפת תוצרת חנויות המכבדות את השבת, דרך פנייה לפוליטיקאים והצבעה עבור שליחי ציבור המתחייבים לפעול למען השבת, ועוד אפשרויות פעולה נוספות.
זה הקטן גדול יהיה
כמובן, לא די במאבקי בלימה, כך מנצחים בקרב אך לא במלחמה. אי אפשר להתרפק כל העת על הסטטוס-קוו ולקוות שהחומה תעמוד מאליה ולא תיפול. עלינו להציב חזון, מבט יהודי לעתיד הקרוב והרחוק שישרטט את דמותה היהודית של מדינת ישראל כפי שאנו רוצים ומאמינים שתהיה. וכשם שהקמתה של מדינת ישראל התרחשה, ואם תרצו, אמר הרצל, אין זו אגדה, כך מדינת ישראל היה תהיה מדינה יהודית, יסוד כיסא ה' בעולם ואור לגויים, ואם רק נרצה, אין זו אגדה.