מחבר המאמר:הרב עזריאל אריאל
בדורות האחרונים ניטשת מחלוקת חריפה בין שתי תפיסות בחברה ובכלכלה. האחת – מדגישה את אחריותה של המדינה למצוקות הכלכליות של אזרחיה והשנייה את אחריותו של כל אדם לגורלו. תורת ישראל לא יכולה להסכים לתפיסת עולם המפקירה את האחריות החברתית, לא רק בעם ישראל, המצווה במצוות רבות של גמילות חסדים ומתנות עניים, אלא אף באומות העולם. ולא נחתם גזר דינן של סדום ובנותיה אלא על כך שיצרו חברה בה האחריות החברתית נשללה בה מכול וכול. עוונה של סדום, אשר התורה עצמה לא גילתה אותו, נחשף בדברי נבואתו של יחזקאל (טז, מט-נ), בדברי תוכחה חריפים המזכירים את עוון סדום ובנותיה:
הִנֵּה־זֶ֣ה הָיָ֔ה עֲוֹ֖ן סְדֹ֣ם אֲחוֹתֵ֑ךְ גָּא֨וֹן שִׂבְעַת־לֶ֜חֶם וְשַׁלְוַ֣ת הַשְׁקֵ֗ט הָ֤יָה לָהּ֙ וְלִבְנוֹתֶ֔יהָ וְיַד־ עָנִ֥י וְאֶבְי֖וֹן לֹ֥א הֶחֱזִֽיקָה. וַֽתִּגְבְּהֶ֔ינָה וַתַּעֲשֶׂ֥ינָה תוֹעֵבָ֖ה לְפָנָ֑י וָאָסִ֥יר אֶתְהֶ֖ן כַּאֲשֶׁ֥ר רָאִֽיתִי.
האחריות החברתית לא מוטלת רק על שכמו של הפרט כי אם גם על הציבור. וכך כותב הרמב"ם בהל' מתנות עניים (פ"ט ה"א):
כל עיר שיש בה ישראל חייבין להעמיד מהם גבאי צדקה...
ומסכם (ה"ג):
מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל מישראל שאין להן קופה של צדקה...
במהלך כל הדורות התקיימו דברי הרמב"ם בקהילות ישראל בכל הגלויות. ולאחר שזכינו לאתחלתא דגאולה ולקום מדינת ישראל התעוררה השאלה העקרונית: על מי מוטלת מכאן ואילך אותה אחריות חברתית בלתי מעורערת? האם היא נותרת כפי שהיתה, על כתפי הפרט והקהילה, או שמא, מכאן ואילך היא מונחת על כתפיה של המדינה?
עמדתו של אמו"ר, במאמרים, בשיעורים ובהתבטאויות בכלי התקשורת היא חד-משמעית: אחריות זו מוטלת במידה רבה על כתפיה של המדינה. במאמרנו זה נבקש להעמיק בשאלה זו ולעמוד על מקורותיה[1].
בפרשות רבות עוסקת התורה במתנות העניים, ובכולן עוסקת היא במצווה המוטלת על היחיד לעשות צדקה עם אחיו, עם רעהו ועם עמיתו.
כך בפרשת משפטים (שמות כב, כד):
אִם־כֶּ֣סֶף׀ תַּלְוֶ֣ה אֶת־עַמִּ֗י אֶת־הֶֽעָנִי֙ עִמָּ֔ךְ לֹא־תִהְיֶ֥ה ל֖וֹ כְּנֹשֶׁ֑ה לֹֽא־תְשִׂימ֥וּן עָלָ֖יו נֶֽשֶׁךְ.
וכך בפרשת ראה (דברים טו, ז-ח):
כִּֽי־יִהְיֶה֩ בְךָ֨ אֶבְי֜וֹן מֵאַחַ֤ד אַחֶ֙יךָ֙ בְּאַחַ֣ד שְׁעָרֶ֔יךָ... לֹ֧א תְאַמֵּ֣ץ אֶת־לְבָבְךָ֗ וְלֹ֤א תִקְפֹּץ֙ אֶת־יָ֣דְךָ֔ מֵאָחִ֖יךָ הָאֶבְיֽוֹן. כִּֽי־פָתֹ֧חַ תִּפְתַּ֛ח אֶת־יָדְךָ֖ ל֑וֹ וְהַעֲבֵט֙ תַּעֲבִיטֶ֔נּוּ דֵּ֚י מַחְסֹר֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יֶחְסַ֖ר לֽוֹ.
הדוגמא הבולטת ביותר לכך היא פרשת בהר (ויקרא פרק כה). פרשה זו עוסקת כולה במצב האידיאלי ביותר של עם ישראל בארצו, כאשר כל שבט יושב בנחלתו ושמיטה ויובל נוהגים בכל הלכותיהם, פרטיהם ודקדוקיהם. אף במצב זה, כאשר התורה עוסקת במצבים שונים של "כי ימוך אחיך", מטילה היא את חובת העזרה על הפרט הקרוב אליו – "ובא גואלו הקרוב אליו וגאל את ממכר אחיו..." (פס' כה), וכן "אחד מאחיו יגאלנו, או דודו או בן דודו יגאלנו או משאר בשרו..." (פס' מח-מט), וכדו', ולא על גורם ציבורי כלשהו.
גם מתנות העניים שבשדה – מעשר עני, לקט, שכחה ופאה, פרט ועוללות – הן מצוות המוטלות על הפרט ולא על הציבור.
וכאן בא אמו"ר והוכיח מן המקרא עצמו את חובת הציבור בצדקה, על פי נבואתו של אחרון הנביאים, מלאכי (ג, י):
הָבִ֨יאוּ אֶת־כָּל־הַֽמַּעֲשֵׂ֜ר אֶל־בֵּ֣ית הָאוֹצָ֗ר וִיהִ֥י טֶ֙רֶף֙ בְּבֵיתִ֔י וּבְחָנ֤וּנִי נָא֙ בָּזֹ֔את... אִם־לֹ֧א אֶפְתַּ֣ח לָכֶ֗ם אֵ֚ת אֲרֻבּ֣וֹת הַשָּׁמַ֔יִם וַהֲרִיקֹתִ֥י לָכֶ֛ם בְּרָכָ֖ה עַד־בְּלִי־דָֽי.
לדעת הרמב"ן (דברים יב, ו), האברבנאל, המצודות והמלבי"ם (מלאכי שם) שימש 'בית האוצר' שבמקדש למתנות המיועדות לעובדי המקדש, הכוהנים והלויים, והם לא מזכירים בדבריהם את מעשר העני. וכן משמע מדברי בעל 'עקידת יצחק' (שער כה ושער מז). ובמקום אחר (שער צד) הוא מביא בהקשר לכך את הכתוב על חזקיהו בספר דברי הימים ב (לא, ד-ו):
וַיֹּ֤אמֶר לָעָם֙ לְיוֹשְׁבֵ֣י יְרוּשָׁלִַ֔ם לָתֵ֕ת מְנָ֥ת הַכֹּהֲנִ֖ים וְהַלְוִיִּ֑ם לְמַ֥עַן יֶחֶזְק֖וּ בְּתוֹרַ֥ת ה'. וְכִפְרֹ֣ץ הַדָּבָ֗ר הִרְבּ֤וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ רֵאשִׁ֣ית דָּגָ֗ן תִּיר֤וֹשׁ וְיִצְהָר֙ וּדְבַ֔שׁ וְכֹ֖ל תְּבוּאַ֣ת שָׂדֶ֑ה וּמַעְשַׂ֥ר הַכֹּ֛ל לָרֹ֖ב הֵבִֽיאוּ. וּבְנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֣ל וִֽיהוּדָ֗ה הַיּֽוֹשְׁבִים֘ בְּעָרֵ֣י יְהוּדָה֒ גַּם־הֵ֗ם מַעְשַׂ֤ר בָּקָר֙ וָצֹ֔אן וּמַעְשַׂ֣ר קָֽדָשִׁ֔ים הַמְקֻדָּשִׁ֖ים לַה' אֱ-לֹהֵיהֶ֑ם הֵבִ֕יאוּ וַֽיִּתְּנ֖וּ עֲרֵמ֥וֹת עֲרֵמֽוֹת.
וכך מוכח גם מפסוקי האמנה שנכרתה בספר נחמיה (י, לח-מ):
וְאֶת־רֵאשִׁ֣ית עֲרִיסֹתֵ֣ינוּ וּ֠תְרוּמֹתֵינוּ וּפְרִ֨י כָל־עֵ֜ץ תִּיר֣וֹשׁ וְיִצְהָ֗ר נָבִ֤יא לַכֹּהֲנִים֙ אֶל־ לִשְׁכ֣וֹת בֵּית אֱ-לֹהֵ֔ינוּ וּמַעְשַׂ֥ר אַדְמָתֵ֖נוּ לַלְוִיִּ֑ם וְהֵם֙ הַלְוִיִּ֔ם הַֽמְעַשְּׂרִ֔ים בְּכֹ֖ל עָרֵ֥י עֲבֹדָתֵֽנוּ. וְהָיָ֨ה הַכֹּהֵ֧ן בֶּֽן־אַהֲרֹ֛ן עִם־הַלְוִיִּ֖ם בַּעְשֵׂ֣ר הַלְוִיִּ֑ם וְהַלְוִיִּ֞ם יַעֲל֨וּ אֶת־מַעֲשַׂ֤ר הַֽמַּעֲשֵׂר֙ לְבֵ֣ית אֱ-לֹהֵ֔ינוּ אֶל־הַלְּשָׁכ֖וֹת לְבֵ֥ית הָאוֹצָֽר. כִּ֣י אֶל־הַ֠לְּשָׁכוֹת יָבִ֨יאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֜ל וּבְנֵ֣י הַלֵּוִ֗י אֶת־תְּרוּמַ֣ת הַדָּגָן֘ הַתִּיר֣וֹשׁ וְהַיִּצְהָר֒ וְשָׁם֙ כְּלֵ֣י הַמִּקְדָּ֔שׁ וְהַכֹּהֲנִים֙ הַמְשָׁ֣רְתִ֔ים וְהַשּׁוֹעֲרִ֖ים וְהַמְשֹׁרְרִ֑ים וְלֹ֥א נַעֲזֹ֖ב אֶת־בֵּ֥ית אֱ-לֹהֵֽינוּ.
ומדברי רבנו בחיי (דברים יד, כג) משמע שמדובר על מעשר שני.
לעומתם בא בעל תורה תמימה (דברים יב, ה) ומרחיב את פעולתו של 'בית האוצר' גם למתנות עניים. הוא דן בדברי הגמרא במסכת ראש השנה (ד, ב):
חייבי דמים וערכין... עולות ושלמים, צדקות ומעשרות, בכור ופסח, לקט שכחה ופאה [מצוה להביא ברגל שפגע תחילה, שנאמר: "ובאת שמה, והבאתם שמה"].
ועל כך הוא מעיר (הערה כד):
ר"ל, בעת שתבוא לחוג תביא כל מה שאתה חייב בו ותתן כל חוב שעליך לשם, ולכן אם הגיע הרגל ולא הביא הרי זה ביטל מצוות עשה...
ומוסיף: ...כבר כתב הרמב"ן בנימוקיו כאן, דעל דרך הפשט "הזכיר הכתוב שיביא שם המעשר והתרומה שיתן אותם לכוהנים וללויים משרתי המקדש... כענין שנאמר, 'הביאו את כל המעשר אל בית האוצר... וכן יסדו בבית שני בתרומות ובתרומת המעשר שיביאום למקדש". ופשוט דה"ה בשאר מתנות עניים, שכן כללם הכתוב עם הכהן והלוי בכ"מ בתורה... הנה כן הוא פשטות הכתוב המתאמת גם עם דעת חז"ל מפורש.
אמו"ר מדייק כדברי התורה תמימה מלשון הפסוק, האומר: "הביאו את כל המעשר", ומסיק שבית האוצר במקדש שימש מרכז חלוקה למעשרות – כולל גם מעשר עני – לכל עניי המדינה.
עיון בפרשות המלך, הן בתורה (דברים יז, יד-כ) והן בנביאים (שמואל א פרק ח), לא מראה שהמלך אחראי על טיפול בענייני חברה וצדקה. בתורה אין הגדרה לתפקידי המלך. ואילו בספר שמואל, העם מגדיר את תפקיד המלך בצמצום רב. בתחילת הפרק אומרים זקני העם לשמואל (פס' ה):
שִֽׂימָה־לָּ֥נוּ מֶ֛לֶךְ לְשָׁפְטֵ֖נוּ כְּכָל־הַגּוֹיִֽם.
ובהמשך אומר העם (פס' כ):
וְהָיִ֥ינוּ גַם־אֲנַ֖חְנוּ כְּכָל־הַגּוֹיִ֑ם וּשְׁפָטָ֤נוּ מַלְכֵּ֙נוּ֙ וְיָצָ֣א לְפָנֵ֔ינוּ וְנִלְחַ֖ם אֶת־מִלְחֲמֹתֵֽנוּ.
ומפרש הרד"ק: ושפטנו מלכנו – בדברי הדיינין או פירושו יקח משפטינו מיד אויבינו כמו "שפטני ה' וריבה ריבי".
ואם כן, תפקידו של המלך הוא רק במה שקשור בהפעלת כוח – כלפי פנים (משפט) וכלפי חוץ (מלחמות). ומהיכן ניתן ללמוד שתפקידו של המלך הוא גם טיפול במצוקות הכלכליות והחברתיות?
על כך ענה אמו"ר, שיש ללמוד זאת מן האחריות הקהילתית על הצדקה. לדעתו, המדינה היא קהילה גדולה ובוודאי אינה פחותה ממנה. האחריות הראשונית מוטלת על הפרט אך מתרחבת לקהילה ומתרחבת יותר במדינה.
ראיה לכך ניתן למצוא בפסוקים רבים, המשבחים מלכים שעשו משפט וצדקה.
וכך נאמר על דוד (שמו"ב ח, טו):
וַיִּמְלֹ֥ךְ דָּוִ֖ד עַל־כָּל־יִשְׂרָאֵ֑ל וַיְהִ֣י דָוִ֗ד עֹשֶׂ֛ה מִשְׁפָּ֥ט וּצְדָקָ֖ה לְכָל־עַמּֽוֹ.
וכך בדבריה של מלכת שבא לשלמה (מל"א י, ט):
יְהִ֨י ה' אֱ-לֹהֶ֙יךָ֙ בָּר֔וּךְ אֲשֶׁר֙ חָפֵ֣ץ בְּךָ֔ לְתִתְּךָ֖ עַל־כִּסֵּ֣א יִשְׂרָאֵ֑ל... וַיְשִֽׂימְךָ֣ לְמֶ֔לֶךְ לַעֲשׂ֥וֹת מִשְׁפָּ֖ט וּצְדָקָֽה.
האחריות החברתית של המלך מפורשת בדברי ירמיהו ליהויקים (כב, ג):
כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר ה': עֲשׂ֤וּ מִשְׁפָּט֙ וּצְדָקָ֔ה וְהַצִּ֥ילוּ גָז֖וּל מִיַּ֣ד עָשׁ֑וֹק וְגֵר֩ יָת֨וֹם וְאַלְמָנָ֤ה אַל־תֹּנוּ֙ אַל־תַּחְמֹ֔סוּ וְדָ֣ם נָקִ֔י אַֽל־תִּשְׁפְּכ֖וּ בַּמָּק֥וֹם הַזֶּֽה.
ובהמשך הפרק (פס' טו-טז) מוסיף הנביא ומשווה בין יהויקים לאביו, יאשיהו:
...אָבִ֜יךָ הֲל֧וֹא אָכַ֣ל וְשָׁתָ֗ה וְעָשָׂ֤ה מִשְׁפָּט֙ וּצְדָקָ֔ה אָ֖ז ט֥וֹב לֽוֹ. דָּ֛ן דִּין־עָנִ֥י וְאֶבְי֖וֹן אָ֣ז ט֑וֹב הֲלוֹא־הִ֛יא הַדַּ֥עַת אֹתִ֖י נְאֻם ה'.
בפרק הבא (כג, ב-ו) מוכיח ירמיהו את מנהיגי העם, תוך שהוא מגדיר את תפקידו של מנהיג בישראל:
...כֹּֽה־אָמַ֨ר ה' אֱ-לֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל עַֽל־הָרֹעִים֘ הָרֹעִ֣ים אֶת־עַמִּי֒: אַתֶּ֞ם הֲפִצֹתֶ֤ם אֶת־צֹאנִי֙ וַתַּדִּח֔וּם וְלֹ֥א פְקַדְתֶּ֖ם אֹתָ֑ם הִנְנִ֨י פֹקֵ֧ד עֲלֵיכֶ֛ם אֶת־רֹ֥עַ מַעַלְלֵיכֶ֖ם נְאֻם ה'. הִנֵּ֨ה יָמִ֤ים בָּאִים֙ נְאֻם ה' וַהֲקִמֹתִ֥י לְדָוִ֖ד צֶ֣מַח צַדִּ֑יק וּמָ֤לַךְ מֶ֙לֶךְ֙ וְהִשְׂכִּ֔יל וְעָשָׂ֛ה מִשְׁפָּ֥ט וּצְדָקָ֖ה בָּאָֽרֶץ. בְּיָמָיו֙ תִּוָּשַׁ֣ע יְהוּדָ֔ה וְיִשְׂרָאֵ֖ל יִשְׁכֹּ֣ן לָבֶ֑טַח וְזֶה־שְּׁמ֥וֹ אֲֽשֶׁר־יִקְרְא֖וֹ ה' צִדְקֵֽנוּ.
ומתוך כך מבטיח הנביא על זמן הגאולה (לג, טו):
בַּיָּמִ֤ים הָהֵם֙ וּבָעֵ֣ת הַהִ֔יא אַצְמִ֥יחַ לְדָוִ֖ד צֶ֣מַח צְדָקָ֑ה וְעָשָׂ֛ה מִשְׁפָּ֥ט וּצְדָקָ֖ה בָּאָֽרֶץ.
מפשוטו של מקרא אין הכרע חד-משמעי לשאלת משמעותה של המילה 'צדקה', אם היא מתת חסד, כמו בלשון חז"ל ובעברית המודרנית, או שזהו שם נרדף ל'צדק' או 'יושר', כפי שבפסוקים רבים בתנ"ך מופיעה הצדקה בצלע שנייה של הפסוק כמקבילה של המילה 'משפט' או 'מישרים'. גם בנבואת ירמיהו עומדים המשפט והצדקה לעומת 'דין עני ואביון', גזל, חמס, הונאה ועושק עניים, ולא מול הימנעות מעשיית חסד.
כך נקטו עורכי 'דעת מקרא' (שמואל שם), המפרשים את הפסוקים על דרך הפשט:
משפט – משמעו במקראות החוק והנוהג אשר לפיו קובעים ומכריעים בכל דבר, וצדקה מציינת את מידת היושר והאמת בהערכת המשפט... נמצא שקיים דוד את משאלת זקני העם במילואה: "ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו".
וכנראה, זהו הפירוש הקרוב יותר לפשוטו של מקרא[2].
מן הדברים הללו של הנביאים עולה בבירור אחריותו של המלך כלפי החלשים בחברה: העניים והאביונים. אחריותו היא בראש ובראשונה בתחום המשפטי, להבטיח שיזכו למשפט צדק ולא ייפגעו מתגרת ידם של החזקים העושקים אותם. אולם אם נפרש את המילה 'צדקה' גם במשמעותה המקובלת כיום, יוצא שאחריותו של המלך היא גם לסייע להם ברמה הכלכלית.
בדברי חז"ל, ה'צדקה' בפסוקים אלו היא אכן מתת חסד, וכך נאמר במדרש משלי (יד, לד):
גדולה צדקה שנשתבח בה דוד מלך ישראל, שנאמר: "ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו". גדולה צדקה שבה נשתבח שלמה המלך, שנאמר: "יהי ה' א-להיך ברוך אשר חפץ בך לתתך על כסא ישראל... לעשות משפט וצדקה".
לעומת זאת, במסכת סנהדרין (ו, ב) מובאת מחלוקת בין התנאים. הדעה הראשונה סוברת ש'צדקה' היא אכן מתת חסד:
איזהו משפט שיש בו שלום? – הוי אומר: זה ביצוע. וכן בדוד הוא אומר: "ויהי דוד עושה משפט וצדקה". והלא כל מקום שיש משפט אין צדקה, וצדקה אין משפט! אלא איזהו משפט שיש בו צדקה? – הוי אומר: זה ביצוע.
אתאן לתנא קמא: דן את הדין, זיכה את הזכאי וחייב את החייב, וראה שנתחייב עני ממון ושילם לו מתוך ביתו – זה משפט וצדקה, משפט לזה, וצדקה לזה, משפט לזה – שהחזיר לו ממון, וצדקה לזה – ששילם לו מתוך ביתו.
ולאידך גיסא מובאת דעה הסוברת ש'צדקה' היא סוג של צדק:
קשיא ליה לרבי: האי "לכל עמו"? 'לעניים' מיבעי ליה! אלא... משפט לזה – שהחזיר לו ממונו, וצדקה לזה – שהוציא גזילה מתחת ידו.
גם בדברי הפרשנים ניתן לראות דעות שונות.
רש"י (דבהי"א יח, יד) כותב על דוד שעשה "משפט וצדקה":
היה יושב ושופט תמיד ישראל בצדקה.
ומשמע שכוונתו לצדק משפטי ולא לחסד. וכך עולה מדברי האברבנאל במקומות רבים, כמו (בראשית טו, ו):
ו'צדקה' הוא כמו 'צדק', וכמוהו: "משפט וצדקה ביעקב אתה עשית", "ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו".
לעומת זאת מפרש הרד"ק (שמו"ב ח, טו):
"משפט וצדקה" – כתרגומו: "דין דקשוט וזכו". כלומר היה שופט באמת במשפטי הריב אשר בין איש לאיש, [ו]גם היה עושה עִמם צדקה כמו שהיו צריכין אליו.
וכמותו הרמב"ן (בראשית ו, ב):
אבל באברהם, שאמר: "לעשות צדקה ומשפט", שיבח אותו בצדק שהוא המשפט, וברחמים שהיא הצדקה...
ובעקבותיהם הולך גם המלבי"ם:
המבוקש מן המלך היו שני דברים כמ"ש: "ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם מלחמותינו", ואחר שפנה מן המלחמות עסק במשפט וגם עשה צדקה וחסד לעניים.
דעה שלישית היא דעת הרלב"ג (שמואל שם):
הנה 'צדקה' יאמר על יותר ממה שיאמר 'משפט'. כי למשפט יהיה מה שיחוייב לפי הדין, והצדקה תהיה מה שיחוייב לפי המידות השלמות מההגעה לכל איש הראוי למו, אם לחסד אם למשפט.
אולם גם לדעתו, ה'צדקה' שדוד עשה הייתה מעבר למתחייב על פי הדין, ומשמעותה קרובה יותר לדעה השנייה.
דומה לזה היא דעת הרמב"ם, במורה הנבוכים (ח"ג פנ"ג), כשהוא עומד על ההבחנה בין שלוש מידותיו של הקב"ה, החסד, הצדקה והמשפט:
ומִלת 'צדקה', היא נגזרת מ'צדק', והוא היושר, והיושר הוא להגיע כל בעל חוק לחוקו, ולתת לכל נמצא מן הנמצאות כפי הראוי לו. ולפי הענין הראשון [=הדין], לא יקראו בספרי הנבואה החוקים שאתה חייב בהם לזולתך כשתשלמם, 'צדקה', כי כשתפרע לשכיר שכרו או תפרע חובך לא ייקרא 'צדקה'; אבל החוקים הראויים עליך לזולתך מפני מעלות המידות, כרפואת מחץ כל לחוץ, ייקרא 'צדק'.
ומפני זה אמר בהשבת המשכון "ולך תהיה צדקה", כי כשתלך בדרך מעלות המידות, כבר עשית צדק לנפשך המשכלת כי שילמת לה חוקה, ומפני זה תקרא כל מעלת מידות, 'צדקה'.
והרמב"ם מסכם:
התבאר ש'חסד' נופל על גמילות חסד גמור, ו'צדקה' – על טובה שתעשה אותה מפני מעלת מידות להשלים בה נפשך, ו'משפט' – פעמים שתהיה תולדתו נקמה ופעמים שיהיה טוב...
והיה לפי המציאו הכול נקרא [=הקב"ה] 'חסיד', ולפי רחמיו על העניינים, ר"ל, הנהגתו בעלי חיים בכוחותיהם, ייקרא 'צדיק', ולפי מה שיתחדש בעולם... אשר חייב אותם הדין הנמשך אחר החכמה, ייקרא 'משפט'.
בעקבות הרמב"ם והרלב"ג הולך גם הרש"ר הירש (בראשית טו, ו):
...יש ל'צדקה' שתי הוראות שונות בתכלית. יש, שהעושה צדקה רק נוהג על פי שורת הדין... מאידך, 'צדקה' איננה זהה עם 'משפט'; היא נזכרת תמיד בצד 'משפט' ושונה אפוא ממנו...
'משפט' רק שומר על הקיים ומחזיר קניין לבעליו... שונה ממנו 'צדקה' – משורש 'צדק'... להרגיע, לספק, לפרנס, הווה אומר: לתת לזולת את מה שהוא זקוק לו... במידת הצדק תזכה כל בריה בתנאים שנועדו לה על פי הדעת העליונה... כל עלילה א-להית או אנושית, המקרבת את הפרט או את הכלל לאותה תכלית, הרי היא 'צדקה'... אם ה' עושה צדקה עם הבריות, הרי הוא מיטיב עמם בחסד. אם אדם עושה צדקה עם חברו, הרי הוא מיטיב עמו בחסד, אך יצא ידי חובתו כלפי ה'... ו'צדקה' היא אפוא: חיים שלמים של נאמנות לחובה.
והוא מרחיב על כך בפירושו לפסוק "לעשות צדקה ומשפט (בראשית יח, יט):
...משפט מציין מה שאדם יכול לדרוש מחברו בדין ובזכות עצמו; ואילו צדקה מציינת זכות שאינה קנויה לאדם מכוחו ומעצמו – אלא נתונה לו מאת ה', זכות שאין הוא יכול לתבוע אותה מחברו, אבל יכול הוא לצפות אליה בתוקף מצוות ה'. משפט – כמשמעו, תביעה משפטית פשוטה; ואילו צדקה – תביעת החסד המוטלת על האדם כחובה...
בנבואת יחזקאל ישנם דברים מפורשים ביותר על תפקידו החברתי של המלך בישראל. וכך נאמר שם (לד, ד) בביקורת נוקבל על מנהיגי ישראל הנמשלים שם לרועי צאן שפשעו בעבודתם:
את הנחלות לא חיזקתם ואת החולה לא ריפאתם ולנשברת לא חבשתם ואת הנידחת לא השבותם ואת האובדת לא ביקשתם.
ולעומת זאת, בנבואת הנחמה שבהמשך הפרק אומר הקב"ה כיצד ירעה הוא את צאנו-עמו גם במשפט וגם בצדקה, מתוך דאגה למצבו הכלכלי של כל אחד ואחד (פס' יד-טז):
במרעה טוב ארעה אותם ובהרי מרום ישראל יהיה נווהם, שם תרבצנה בנווה טוב ומרעה שמן תרעינה, אל הרי ישראל... את האובדת אבקש ואת הנידחת אשיב ולנשברת אחבוש ואת החולה אחזק ואת השמנה ואת החזקה אשמיד ארענה במשפט.
והנביא מסיים (פס' כט):
והקימותי להם מטע לשם, ולא יהיו עוד אסופי רעב בארץ ולא יישאו עוד כלימת הגויים.
אולם לדעת הפרשנים, הטענות כנגד הרועים לא עוסקות בהימנעות מעשיית חסד, אלא בכך שלא דאגו לרמה הרוחנית והמוסרית של העם, ולא ריסנו את הרשעים הפוגעים בחלשים.
כך רש"י (פס' ו):
ישגו צאני – הולכות טועות על פני כל ההרים, כלומר: נעשו הפקר לעשות איש איש כרצונו ולא הוכחתם אותם ולא שפטתם בין איש לרעהו.
ורד"ק (שם):
הלא הצאן ירעו הרועים – למה נתמנו רועים? אלא לרעות אותם דעה ובינה והשכל כמו שנאמר בדוד... "ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו", וכן אמר באסא: "ויאמר ליהודה לדרוש את ה' ולעשות התורה והמצוות". ונאמר ביהושפט: "שלח לשריו וגו' ללמד בערי יהודה", ונאמר: "וילמדו ביהודה ועמהם ספר תורת ה' וישבו בכל ערי יהודה וילמדו בעם", ונאמר: "ויעמד שופטים בארץ", ונאמר: "ויצו עליהם לאמר כה תעשון ביראת ה' באמונה ובלבב שלם" וגו'.
וגם אברבנאל (שם):
...והנמשל בכל זה הוא שהמלכים... לא היו רועים ומנהיגים אותם כראוי, כי לא היו מייסרים הרשעים והפריצים שהם מזיקים את העם, ולא היו מצילים העניים והאביונים שהם כנחלות וכנשברות בצאן; והנידחים ואובדים, שהם היו עובדי ע"ז ומגלי עריות ושופכי דמים, לא היו משיבים אותם אל הדרך הנכונה. ובעבור זה כולו בא העם לידי גלות... גם בסיבת הרועה היו אנשים עובדי ע"ז בכל ההרים... ואין דורש ואין מבקש להסירם מעוון.
ומצודת דוד (פס' ד):
ר"ל, לא חיזקתם העניים והנכשלים לקחת משפטם מיד העושקים... ולא חששתם להדריכם בדרך הישר ולהסיר מהם הדעות המשובשות.
וכן במלבי"ם (פס' טו):
את האובדת אבקש. וגם הנידחת ממקומה אשיב וכו'... ולא לבד שישמרם מחיה ולסטים כי גם יעשה משפט בין הצאן בעצמם עד שהשמנה והחזקה, היינו העשירים שנוטלים כל השפע ע"י עושרם, והגיבורים הנוטלים בזרוע אשמיד, כי ארעינה במשפט שיהיה מרעה לכל הצאן בשווה.
מדברי פרשנים משמע שתפקידו העיקרי של מלך ישראל אינו לעשות חסד עם החלשים אלא לדאוג לרמתם המוסרית של בני העם ולשבור את זרוע הרשעים, ובכך יתוקן מצבם של העניים הסובלים מתגרת ידם.
שני הפירושים האחרונים בפרק הקודם שהבאנו מורים כי הציפייה מן המלך לעשות "משפט וצדקה" כוללת בתוכה גם דאגה למצבם הכלכלי של העניים.
אולם גם אם נאמר שהצדקה איננה חלק מתפקידו הפורמלי של המלך, יש מקום לצפות ממנו לעשות צדקה וחסד מכוח מידת החסד שיש בו. דומה שזוהי דעתו של האברבנאל, שאף שהוא מפרש 'צדקה' כסוג של 'צדק' (בראשית טו, ו), הוא כותב על הנהגתו של דוד (שמו"ב ח, טו):
ובאמרו "משפט וצדקה", רצה שהיה עושה משפט וצדקה כפי הדין, ועוד היה עושה צדקה וחסד לצריכים אליו...
ניתן ללמוד זאת מסיפור לידתו של דוד במגילת רות, שהיא כולה 'מגילה של חסד', כדי להדגיש את היותה של מידת החסד מוטבעת באופיים של מלכי בית דוד. ובין העמים כולם היה ידועה מידת החסד של מלכי ישראל, גם הרשעים שבהם. וכך נאמר (מל"א כ, לא):
הִנֵּֽה־נָ֣א שָׁמַ֔עְנוּ כִּ֗י מַלְכֵי֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל כִּֽי־מַלְכֵ֥י חֶ֖סֶד הֵ֑ם...
אך יש לברר אם צדקה זו – שהמלך עושה – נעשית על ידו מכספי הממלכה, כחלק מתפקידו הממלכתי, או מכספו הפרטי, כחלק ממידותיו האישיות של המלך.
הגמרא במסכת סנהדרין (ו, ב) שהבאנו לעיל מציינת כי את הצדקה שדוד היה עושה עם העני "שילם לו מתוך ביתו". וכך כותב דון יצחק אברבנאל (שמו"ב כב, כא):
"כבור ידי ישיב לי" – ר"ל שלא הייתי שולח יד בגזל ובשוחד ולא בדברים הנזכרים בפרשת המלך. כי מלבד שהיה דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו ממה שלו, הנה גם לא היה לוקח דבר משל אחרים...
לעומת זאת העיר אמו"ר, שדוד עשה צדקה "לכל עמו", ולא מסתבר שיכול היה לפרנס את כל עניי ישראל מכספו הפרטי.
סימוכין לדבריו נמצאים בפירושו של הנצי"ב (הרחב דבר בראשית יח, יט), המביא את דברי חז"ל באדר"נ (פרק לג):
...היה אברהם אבינו עושה צדקה תחילה ואח"כ משפט... בזמן ששני בעלי דינין באין לפני אברהם אבינו בדין ואמר אחד על חבירו, זה חייב לי מנה – היה אברהם אבינו מוציא מנה משלו ונתן לו ואמר להם, סדרו דינכם לפניי. כיון שאחד מתחייב לחברו, אמר למי שהמנה בידו: תן המנה לחבירך, ואם לאו – אמר להם: חילקו והיפטרו לשלום. אבל דוד המלך לא עשה כן, אלא... משפט תחילה ואח"כ צדקה... בזמן שבעלי דינין באין לפני דוד המלך, אמר אחד: זה נתחייב לי מנה. אמר להם: סדרו דינכם וסידרו דינם. כיון שנתחייב אחד מהם לחבירו היה מוציא מנה משלו ונותן לו, ואם לאו – אמר להם: תיפטרו בשלום.
בהסבר ההבדל בין הנהגתו של אברהם להנהגתו של דוד כותב הנצי"ב:
שהיה ירא אברהם שלא יהא כנוגע בדבר, שאם לא יתן אלא כאשר יתחייב הנתבע, א"כ נוגע בענין, מש"ה הוציא הסך מידו, בין כך ובין כך אין נפק"מ אצלו. אבל דוד לא חשש לזה, משום שמלך אינו נותן משלו אלא משל ציבור, וכל צרכיו של המלך על הציבור תלוי, וחובה על ישראל להעשירו יותר מכולם...
ומכאן יוצא שבסופו של דבר, הצדקה שהמלך נותן היא מן התקציב הציבורי.
הרמב"ם, כשהוא מגדיר את תפקידי המלך אין הוא מדבר על אחריותו על המצב הכלכלי של העם, ומצמצם את תפקיד המלך למשפט ומלחמות. וכך הוא כותב בהל' מלכים (פ"ד ה"י):
ובכול יהיו מעשיו לשם שמים, ותהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת, ולמלאות העולם צדק ולשבור זרוע הרשעים ולהילחם מלחמות ה'. שאין ממליכין מלך תחילה אלא לעשות משפט ומלחמות, שנאמר: "ושפטנו מלכנו, ויצא לפנינו, ונלחם את מלחמותינו".
על כך העיר אמו"ר, שמשפט בא בדרך כלל צמוד לצדקה, כפי שנאמר באברהם (בראשית יח, ט): "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". וכן נאמר בדוד (שמו"ב ח, טו): "ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו".
עוד העיר אמו"ר מדברי הרמב"ם במו"נ (ח"ג פרק כז):
כוונת כלל התורה שני דברים, והם, תיקון הנפש ותיקון הגוף... ואמנם תיקון הגוף יהיה כתיקון ענייני מחייתם קצתם עם קצתם. וזה הענין יושלם בשני דברים, האחד מהם, להסיר החמס מביניהם... אבל יעשה כל אחד מהם מה שבו תועלת הכול. והשני – ללמד כל איש מבני אדם מידות מועילות בהכרח עד שיסודר ענין המדינה.
ודע ששתי הכוונות האלה, האחת מהן בלא ספק קודמת במעלה והוא תיקון הנפש... והשנית קודמת בטבע ובזמן, ר"ל תיקון הגוף והוא הנהגת המדינה ותיקון ענייני אנשיה כפי היכולת, וזאת השנית היא הצריכה יותר תחילה... מפני שאין יכולת להגיע אל הכוונה הראשונה אלא אחר שיגיעו אל השנית הזאת... במוצאו צרכיו בכל עת אשר יבקשם והם מזונותיו ושאר הנהגת גופו כדירה ומרחץ וזולתם.
וזה לא יושלם לאיש אחר לבדו כלל, אי אפשר להגיע כל אדם אל זה השיעור אלא בקיבוץ המדיני, כמו שנודע, שהאדם מדיני בטבע.
ומכאן מסיק אמו"ר כי מצבה המוסרי של החברה הוא אכן מעניינה של המדינה, ותפקידו של המלך אינו לא אמור להצטמצם ל"משפט ומלחמות" גרידא. ומביא לכך ראיה נוספת מדברי ריה"ל בספר הכוזרי (ג, ג-ה):
החסיד הוא, הנזהר במדינתו, משעֵר ומחלק לכל אנשיה טרפם וכל ספקם, וינהג בהם בצדק, לא יונה אחד מהם, ולא יתן לו יותר מחלקו הראוי לו... החסיד... הוא המוכן לממשלה, כי אילו היה מושל במדינה היה נוהג בה בצדק כאשר נהג בגופו ונפשו, וחסם הכוחות התאוויים ומנע אותם מן הריבוי אחר אשר נתן להם חלקם, והספיק להם מה שימלא חסרונם, מהמאכל המספיק והמשתה המספיק על הדרך השווה, והרחיצה וכל צרכיה על הדרך השווה ג"כ.
ומוסיף שאמנם הכוזרי מאמץ כאן את רעיונו של אפלטון בספרו 'המדינה', אך הוא רואה בו רעיון יהודי.
ניתן לחזק תפיסה זו מדברי האברבנאל (שמו"ב ח, טו):
...עם היות דוד משתדל במלחמות ולוחם מלחמות ה', שלא היה מפני זה מתרשל מהמשפט והנהגת עם ישראל; אבל עם כל מלחמותיו היה מולך על כל ישראל, ר"ל עושה עבודת המלכות ועושה משפט וצדקה לכל עמו. וקיים אם כן בשלמות גדול שני תכליות המלך אשר אמרו ישראל בשאלתם "ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו". ובאמרו "משפט וצדקה", רצה שהיה עושה משפט וצדקה כפי הדין, ועוד היה עושה צדקה וחסד לצריכים אליו, על דרך (איוב לז, יג) אם לחסד אם לארצו.
וכך עולה מדברי המהר"ל מפראג (נתיב הענווה פרק ה):
מה שאמר כי הנשיא והמלך עבד לעם – כי הנשיא, אף המלך, תכלית מלכותו לצורך העם; וא"כ משועבד הוא לעם... כי שאר אדם, שהוא בתוך הכלל, כל אחד משועבד לחברו. משל למה הדבר דומה? הלב, הוא המלך על כל האברים משלח הפרנסה והחיוּת לכל האברים, ובשביל כך הלב משרת כל האברים ביחד, ושאר אברים גם כן זה מקבל מזה עד שכל אחד משועבד לחברו. וכך העם בכללו משועבד זה לזה לסייע זה לזה, עד שעל כל אחד מן העם יש [בו] עבדות; והמלך משועבד אל הכול...
ומכאן שהדאגה לענייני צדקה וחסד גם היא נמנית בין תפקידיו של המלך.
נוקבת עוד יותר היא תפיסתו של הרש"ר הירש (דברים יז, ד):
הצלחה הלאומית העליונה של כל הגויים מתבטאת בפיתוח עוצמה גדולה כלפי חוץ... גם אתה תחוש בצורך דומה, אלא שההצלחה הלאומית העליונה שלך מתבטאת בקיום מלא של תורת ה' כלפי פנים, ולצורך זה תבקש לכונן אחדות לאומית על ידי ההשתעבדות לראש אחד. הראש הזה שתשים עליך יהיה הראשון לשומרי התורה בישראל, ובאצילות המוסרית של נאמנותו לתורה יעבור לפני עמו כמופת. רוח הייעוד הזה תמלא את לִבו, ולרוח זו יבקש לרכוש כל רוח ונפש...
ולדעתו, צמצום תפקידה של המלוכה ל"משפט ומלחמות" הוא הוא היה החטא בו חטאו בני דורו של שמואל שביקשו מלך "ככל הגויים". אמנם כאן הוא לא כותב במפורש שתפקידו של המלך הוא לקחת אחריות על נושאים כלכליים וחברתיים, אולם הוא מרחיב בכך בפירושו לבראשית (יח, יט).
כאן יש להכריז על המחאה הגדולה מצד תורת ישראל נגד השקפת החיים ותורת המדינה של סדום. לא במשפט תיפדה הארץ אלא בצדקה. בשורה זו עתידים בית אברהם לבשר לעולם ולספר באזני הברואים...
בכל זאת, 'משפט', או כעין משפט, נמצא גם בסדום... סדום היא היא המראה לנו, כיצד עולם רודף תענוגות... עלול להפוך גם את רעיון המשפט לחרב פיפיות חדה... וכך שם את האנוכיות הערטילאית ליסוד חיים מקודש; והוא מוקיע את חוסר הישע – כפשע; והגשת העזרה – כסכלות לעושיה וכפשע לשלום הציבור... טול מן המשפט את הצדקה – ונטלת ממנו את הזיק האנושי, והפכת אותו לאכזרי.
בניגוד לכך הרי "צוואתו" של אברהם: היא מקדימה את הצדקה למשפט... ולא צדקה ומשפט מובדלים ומופשטים, אלא צדקה ומשפט ברוח ישראל, כפרי שהבשיל בעץ החיים של "התהלך לפני ה'" – רק אלה יגאלו את העולם מפשע ואסון...
אולם הוא מסייג את הדרך למימושו של חזון זה:
ברם, לא מבחוץ יבוא תיקון לעולם, לא בכפיית שלטונות וחקיקת מחוקקים... רק המהפכה הפנימית של הרוח והנפש, רק היא תעמיד דור אנשים, המתחנכים לחובה; רק היא תגדל אותם אנשי חובה, אשר ימסרו את צוואת האב, שנאמרה על פי ה' – כתורת חיים – עד אחרון הצאצאים והנכדים: "ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט"...
מתוך כך מציג הרש"ר הירש תפיסה חברתית המחלקת את האחריות שבין הציבור לבין היחיד, וכך הוא כותב בפירושו לפסוק "כי יהיה בך אביון" (דברים יד, ז):
"כי יהיה בך אביון" – יכול להיאמר רק לציבור. שהרי אי אפשר לומר ליחיד, "כי יהיה בך אביון"... חובת הדאגה לעניים חלה על הציבור ועל היחיד כאחד, והיא תלויה בשניהם. ספק אם יש עוד מצוה אחת הדורשת פעילות בו זמנית מתמדת של הציבור וגם של היחיד – כמצוה זו של הדאגה לעניים. ונראה בהמשך שהמעשה הנדרש במצוה זאת איננו יכול להיעשות לא על ידי היחיד לבדו ולא על ידי הציבור לבדו, אלא שניהם חייבים להתחרות זה בזה ולפעול זה בצד זה אם מבקשים להשיג את המטרה המוצבת במצוה זו. שלטים הקבועים בבתים המפנים את העניים לקופת הצדקה הציבורית – לא נכתבו ברוח ישראל הנאצלת מן המצוה הזאת.
זוהי גם עמדתו של אמו"ר, אותה ביאר וביסס במספר מאמרים, וסיכם אותה במאמרו "וייכון בחסד כסאך – מדינה יהודית אידיאלית" (פרק ו):
מדינת ישראל היא הקהילה היהודית הגדולה בעולם... היא אינה יכולה להסתפק בתפקיד של קיום מסגרת בטוחה לעם ישראל בלבד. עליה להבטיח גם את איכות החיים החברתית של אזרחיה. היא חייבת להיות מדינת חסד, שתשמש אור לאזרחיה ומופת לעולם כולו. עליה ללמוד ממלכי ישראל, ש"מלכי חסד הם" (מל"א כ, לא), ועיקר תפקידו של המלך – להיות בבחינת "עושה משפט וצדקה לכל עמו" (שמ"ב ח, טו). ואכן, זכינו ב"ה שמדינת ישראל ראתה מחובתה לנהל מדיניות רווחה, שמשמעותה היא שהמדינה בתור שכזו דואגת לעניים, לחולים, לזקנים ולילדים. ואכן, כך ראוי למדינה הנושאת את שם ישראל.
אך מסיים:
גם בימים שכל נושא הצדקה התמסד על ידי המדינה, טעות היא לפרוק את העול לגמרי מעל האזרחים היחידים, כי כאמור, המדינה יעילה יותר בתחום החברתי; אולם בתחום המוסרי מצוות הצדקה מוטלת בעיקר על היחידים.
[1] אמו"ר כתב על כך מספר מאמרים: "עולם חסד ייבנה (חברה ישראלית אידיאלית)" – פורסם בכתב העת 'צהר', גיליון יט, אלול תשס"ד; "עולם חסד ייבנה" (על מצוות צדקה ליחיד ולציבור) – פורסם עם המאמר הקודם בחוברת 'וחי אחיך עמך', בהוצאת המחלקה למדיניות חברה ומשפחה בארגון 'חותם', כסלו תשע"ח; "מדיניות כלכלית ברוח התורה" – פורסם בספרו 'הלכה בימינו', עמ' 342-354 סיוון תש"ע; "מדיניות הצדקה החברתית בהלכה" – שו"ת באהלה של תורה ח"ה סי' ד, עמ' 50-64. משנתו של אמו"ר נחקרה על ידי ד"ר יצחק גייגר, בספרו "היציאה מהשטעטל (רבני הציונות הדתית מול אתגר הריבונות היהודית" (בהוצאת מכללת הרצוג – תבונות, אלון שבות, תשע"ו), פרק חמישי, "תפקידי המדינה המודרנית – עיון בהגותו של הרב יעקב אריאל בסוגיית הצדק החברתי" (עמ' 414-442).
על דרכו של מרן הרב קוק זצ"ל בשאלה זו עמדנו במאמרנו 'אורות החברה', פרק ה (פורסם בכתב העת 'צהר' גיליון יט, ובחוברת 'וחי אחיך עמך'). אמו"ר העיר על אותו מאמר, ומאמרנו זה מביא את הערותיו שם ודן בהן.
[2] כך גם בדעת מקרא בראשית יח, יט; ירמיה ט, כג; שם כב, ג ו-טו; שם כג, ו; דבהי"א יח, יד. ועי' דעת מקרא בראשית טו, ו.
