לקריאת מאמר 'בצדקה תיכונני' מאת הרב עזריאל אריאל לחץ כאן>>
לקריאת תגובתו של הרב אלי כאהן זצ"ל לחץ כאן>>
שמחה גדולה שמחתי על תגובתו של הרב אלי כאהן. ולא בשל עמדותיו של הכותב, עליהן אני מבקש לחלוק ברמה העקרונית, אלא בשל עצם הדיון, אשר אין טוב ממנו להפריה הדדית של המחשבה ולהיות בסופו של דבר בבחינת "וכולם מקבלים... זה מזה, ונותנים באהבה רשות זה לזה להקדיש ליוצרם בנחת רוח, בשפה ברורה ובנעימה קדושה".
בדבריי אלה לא אפרוס את כל משנתי בסוגיית הצדקה והמשטר הכלכלי הרצוי במדינה, ולשם כך אפנה את הקוראים למאמר שפורסם בגיליון י"ט של 'צהר' תחת השם "אורות החברה – תפיסה כלכלית-חברתית במשנת הראי"ה), וכן למאמר העומד להתפרסם בגיליון כ' בשם: "מדוע לא נכתבו 'אורות החברה'?".
בראש ההתייחסות למאמרו של הרב כאהן אבקש לטעון כי "אין לך מידה טובה בעולם שאין הקיצוניות מזיקתה", ואשר על כן לא נכון יהיה להציג את הדילמות הערכיות באופן דיכוטומי: זו מול זו, אלא כדילמות בשאלת הדגשים הנדרשים – מה עיקר ומה טפל במדיניות חברתית וכלכלית. לאור זאת, פטור אני מלהתמודד עם טענות המבקשות להטיל את "מלוא כובד משקלו של נושא הצדקה מן המדינה אל הקהילה", אלא לטעון שאמנם יש למדינה תפקיד חשוב ומרכזי בתחום העזרה לנזקקים, אולם טעות תהיה לראות את המדינה כנושאת העיקרית באחריות. מבקש אני לטעון שברמה הערכית, האחריות מוטלת בעיקר על הפרט ועל הקהילה ולא על המדינה. ודאי הוא שמן המבחינה המעשית, הפרט והקהילה רשאים – ואף נדרשים כשהדבר נחוץ – להתאגד במסגרת רחבה יותר כדי לספק את צורכי הצדקה בצורה יעילה יותר; אולם ברמה הערכית הבסיסית, הם הם הנושאים באחריות. כל זאת, בניגוד לתפיסת העולם הסוציאליסטית, הרואה במדינה את הגוף הנושא באחריות העיקרית, ואולי אף הבלעדית, לגורלן של השכבות החלשות, ומסירה את האחריות מעל שכמן של הקהילה (שאולי אין לה מקום בכלל על פי השקפה זו), המשפחה והפרט - הן כאשר מדובר בנזקק עצמו והן כשהמדובר בחברו ובשכנו.
אחת הדוגמאות היפות לצדקה קהילתית בציונות הדתית נמצאת בגרעינים התורניים בעיירות הפיתוח ובאינטגרציה החברתית בחלק מן ההתיישבות ביש"ע. כמובן, לא זה יביא את המזור לכל חולייה של החברה הישראלית. אולם ניתן לראות בעשייה זו קריאת כיוון הנותנת ביטוי משמעותי לשלוש נקודות ערכיות: האחת – לקיחת אחריות אישית על הטיפול בשכבות החלשות במקום לתבוע את הדבר מן המדינה. השניה – ראיית הקהילה במרכזה של העשייה החברתית, כאשר מצוקתו של הפרט מטופלת במסגרת הקהילתית. והשלישית – נתינת מקום מרכזי לשיפור במערכת החינוך באיזורי המצוקה. כל אלו הן דוגמאות ליישום מעשי של תפיסה חברתית שונה מן התפיסה הסוציאליסטית, ויש בהן אמירה ייחודית של הציונות הדתית. ותן לחכם ויחכם עוד.
אחת הרעות החולות של מדינת ישראל כמדינת רווחה היא יצירת תלות מתמדת של הנזקק בממסד, כאשר הראשון הולך ומאבד את כבודו, את האמון שלו בעצמו ובכוחותיו, ואת יכולתו לראות את עצמו כאחראי לגורלו, ולו במידת מה. כאדם שעסק רבות בענייני צדקה ברמה הקהילתית, יכול אני להעיד על הדברים ממקור ראשון. לכאורה צודק הרב כאהן באומרו שעדיף לעני לקבל עזרה בתור קצבה ממלכתית המגיעה לו על פי חוק, מאשר להיות תלוי בחסדיהם של שכניו וקרוביו. אבל המציאות אומרת את דברה לכיוון אחר. לא עצם הסיוע גורם נזק לעני ומפתח אצלו תלות נפשית, אלא הגישה ממנה הוא נובע והדרך בה הוא מתבצע. התפיסה שהיתה מקובלת עד כה, שהעני "זכאי" לקבל מן המדינה טיפחה אצל המקבלים את התחושה ש"מגיע להם" לקבל. הדבר הזה גרם לחלק מהם להתאמץ רק בדבר אחד – במיצוי זכויותיהם מן המדינה, ולא במה שטוב להם יותר: להיחלץ ממצבם. יתירה מזאת. מדיניות הסיוע מדכאת לא פעם את המוטיבציה לעבוד. ידוע ענין "מלכודת העוני", היוצרת מצב בו משתלם יותר לשבת בבית ולקבל קצבה מאשר ללכת לעבוד. אולם המציאות קשה עוד יותר. מי שמוכר כנכה, למשל, ייזהר מאד שלא לעבוד, אף אם הוא מסוגל לכך, שמא ישללו ממנו את קצבת הנכות. את כל זה ראיתי בעיני, והתסכול היה גדול, לראות כיצד המדינה עצמה מעצימה את העוני דווקא בדרך שבה היא מבקשת לסייע לעניים. גם התפיסה הסוציאליסטית עצמה מניחה הנחה סמויה, שהאחריות לגורלו של האזרח הקטן מוטלת על המדינה. תפיסה זו מגמדת את הערכתו העצמית של האדם וגורמת לו להסיר מעל עצמו את האחריות לגורלו. מדיניות נכונה צריכה להעצים את תחושת האחריות של האזרח לגורלו האישי, ולתת לו את הכלים, את האפשרויות ואת העידוד לממש את אותה אחריות. דוגמא טובה מאד לכך היא רעיון חדש העומד על הפרק, והוא: מס הכנסה שלילי לבעלי הכנסות נמוכות (דבר העומד במעלה הגבוהה ביותר של הצדקה לדעת הרמב"ם – להמציא לו מלאכה).
העזרה הקהילתית – מכיון שאינה ביורוקרטית ויבשה, ואינה מתבססת על קריטריונים קשיחים של זכאות ושל זכויות, אלא מבוססת על היכרות אישית וישירה של הנזקק ומשתמשת במשאבים העומדים לרשותה בדרכים הרבה יותר גמישות – מצמצמת את הבעיות הללו. על בסיס היכרות זו אפשר לזהות אם טוב לעזור לאותו עני לשקם את עצמו ולעמוד על רגליו או לתת לו אמצעי קיום ישירים.
צודק הרב כאהן בטענתו שעזרה ישירה בקהילה עלולה להשפיל את הנזקק. ואכן חז"ל עמדו על כך שגם העזרה האישית תינתן כ'מתן בסתר', כאשר הנותן לא ידע למי נתן והמקבל לא ידע ממי קיבל. אולם לשם כך אין צורך ליצור ביורוקרטיה ממשלתית. מניסיון אישי אני יכול להעיד, כי קרן עזרה של הקהילה, כאשר היא פועלת בתבונה, נותנת לכך מענה מלא. ולא זו בלבד, אלא שגבאי הצדקה יתייחס אל העני שבקהילתו ביחס אישי וחם הרבה יותר מאשר הפקיד הממשלתי, אשר בשבילו העני הזה אינו אלא "עוד מספר בסטטיסטיקה יבשה".
חלילה לנו להאשים את העניים במצבם. בדרך כלל, העניים אינם אשמים בכך שהגיעו להיכן שהגיעו. אולם חלק בלתי נפרד מתהליך אמיתי של חילוץ העני ממצבו הוא להעלות את תחושת הכבוד העצמי שלו, ולגרום לו ולסייע לו לקחת אחריות על גורלו כדי לשפר את מצבו בעתיד. השיטה הסוציאליסטית הישנה, הפורשת חסות פטרנליסטית על העני, היא אחד הדברים המעודדים את היווצרות "תסמונת המקרה הסוציאלי" – העני המיואש אשר חש כי אינו מסוגל לסייע לעצמו ומטיל את מלוא האחריות לגורלו על הממסד.
צודק הרב כאהן שלא כל אחד יכול לעשות כל צדקה. אולם המענה הנכון לא נמצא ב"זריקת אחריות" כלפי המדינה, אלא בשני מישורים: האחד – האחריות האישית של כל אחד לסייע על פי יכולתו. גם אם אין לי מפעל בו אוכל להעסיק 50 מובטלים, יכול אני להעסיק אשה קשת יום במשק ביתי ולשלם לה שכר הולם ומעבר לכך, וכן יכול אני להעסיק סטודנט נזקק כמורה פרטי לילדיי וכדו'. השני הוא התארגנות של עמותות גדולות, שביכולתן לקיים מפעלי חסד בהיקף גדול. כמובן, טוב יהיה שגם המדינה תתרום למאמץ על ידי עידוד של הקמת מפעלים; אולם כפי שכתבתי, אין להטיל עליה את האחריות הבלבדית לכך. הניסיון מראה שהמדינה היא מנהל גרוע של מפעלים, לא רק מן ההיבט הכלכלי הטהור אלא גם מן ההיבט המוסרי. כל מפעל ציבורי כזה מתגלה מהר מאד כאמצעי למינויים פוליטיים ולשיקולים שאינם לגופו של ענין. ולכן טוב יהיה להשאיר למדינה את האחריות ברמת המאקרו, על פיתוח התשתיות הכלכליות שיעודדו הקמת מפעלים ביוזמה פרטית או קהילתית ברמת המיקרו.
בנוגע לצדקה הכלולה במיסים, מבקש אני להסתייג מן השבחים שחולק הרב כאהן למערכת הגבייה הממשלתית, המאחדת מס לצורכי שירותים אזרחיים עם מס לצרכים חברתיים. על הצדקה להינתן כדבר העומד בפני עצמו, כביטוי למחוייבותו של כל יהודי אל זולתו, ולא כחלק מ'סל שירותים' שהאזרח רוכש מן המדינה. 'סל שירותים' זה מעמיד את כל הצדקה הממלכתית כסוג של 'שירותים חברתיים' שכל אדם משקיע בהם בהיותו בעל אמצעים כדי להבטיח את זכויותיו למקרה בו ימצא את עצמו נזקק. האם לתפיסה מוסרית תועלתנית-קנטיאנית כזאת אנו מייחלים, או לצדקה הנעשית מתוך הכרה בערכה של הנתינה כערך דתי ומוסרי ללא חשבון תועלתי כלשהו?
הבטחת תעסוקה – אכן זוהי דוגמא לדבר המוטל על שכמה של המדינה. אולם גם כאן מבקש אני לתקן את הניסוח. המושג "כבוד האדם" הוא המצאה חדשה. כיהודים, מכירים אנו את המושג "כבוד הבריות" הקושר את כבודו של האדם אל כבודו של מי שברא אותו בצלמו. כמו כן, מושג זה הוא חלק מ"שיח הזכויות" אשר אף הוא זר לתורתנו, אשר תמכה את יתדותיה על "חובת האדם בעולמו". חובתי לפרנס את ילדיי אינו נובעת מ"זכותם לאושר ולכבוד" אלא מכך שאני אוהב אותם ומכיר באחריותי האישית לגורלם. אנו מבקשים מן המדינה לדאוג לתעסוקה, לא מפני שזהו תפקידה האולטימטיבי, אלא מן הסיבה הפשוטה, שיצירת צמיחה כלכלית ואקלים המאפשר לפתח מקורות תעסוקה אינה נמצאת בכוחם של האזרחים, והיא נמצאת בידיה של המדינה. רק היא יכולה לקבוע מדיניות כלכלית. רק היא יכולה לסלול כבישים ומסילות רכבת בין מוקדי האבטלה לבין מרכזי התעסוקה. רק היא יכולה להקל או להכביד על יוזמות עסקיות של המגזר הפרטי שבכוחן ליצור מקומות עבודה. רק היא יכולה להגן על שכיר עשוק מפני עושקיו.
אינני מסכים עם הרב כהן בהאשימו את השיטה הכלכלית החדשה ביצירת העוני. אמנם נכון הוא שהיקף העוני ועוצמתו גדלו מאד בשנים האחרונות, עם הנהגת המדיניות הכלכלית הנוכחית. אולם עלינו לבדוק מה קרה בשנים שקדמו. האם לפני כן לא היה עוני? האם לפני כן לא גדל היקף העוני מידי שנה? האם לא נוצרו דור שני ושלישי לעוני במדינה? האם אכן היתה יציאה של עניים ממעגל הנתמכים, או שמעגל זה הלך והתרחב ככל שחלפו השנים? האם התרחבות זו לא מוכיחה את פשיטת הרגל של השיטה שגרמה ליותר ויותר משפחות לפשוט יד?
אכן ישנם קלקולים חמורים במדיניות הכלכלית בשנים האחרונות, ואעמוד על כמה מהם:
א. הגידול החד במספרם של העובדים הזרים. העובדים הזרים הם המתחרים של העובדים הישראליים חסרי ההשכלה. העובדה שהעובדים הזרים מוכנים לעבוד עבודות "שחורות" בשכר נמוך (במידה רבה, בגלל אי אכיפה מספקת של חוק שכר מינימום ביחס אליהם, במיוחד כאשר מדובר בעובדים "בלתי חוקיים") גרמה לירידה ביקוש לעובדים בלתי משכילים, וכפועל יוצר ישיר מכך – לירידה בשכרם של כל העובדים הבלתי משכילים במדינה. העובדים המשכילים אינם חשים בבעיה, מפני שיבוא עובדים זרים לעבודות של "צווארון לבן" אסור בתכלית. אמנם נעשית פעילות רבה מצד "משטרת ההגירה", אולם לא די בכך, ויש לגוון את שיטות הפעולה עד אשר יצומצמו למינימום ההכרחי – הן מספרם של העובדים הזרים והן תחומי התעסוקה שלהם.
ב. מהפיכת ההשכלה. מספרם של הלומדים לתואר ראשון הוכפל ושולש בתוך עשור וחצי. לכאורה, אין בכך כל רע. אולם במקביל, חל גידול עצום בדרישתם של מקומות עבודה לתארים אקדמיים מן המועמדים לעבודה. במקומות ובמקצועות בהם הדבר הכרחי, אין לגנות תופעה זו, שהיא חלק מן ההתקדמות המדעית והטכנולוגית העוברת על כל העולם המערבי. אולם "המהפכה האקדמית" הביאה לכך שגם מקצועות שבהם אין הצדקה הגיונית לתואר אקדמי נחסמו לחלוטין בפניהם של חסרי ההשכלה הגבוהה, אף אם הם מוכשרים לאותם תפקידים. ומכיון שבני השכבות החלשות מתקשים ברכישת השכלה אקדמית, נגזר עליהם להידחק לתחתית הסולם הכלכלי.
בעיה זו הוחמרה השנה. מדינת ישראל ואזרחיה משקיעים מאמצים ומשאבים כבירים כדי להביא לכך שכמה שיותר בני נוער יסיימו את לימודיהם התיכוניים כאשר בידם תעודת בגרות. אולם השנה נגזרה גזירה חדשה. תעודת הבגרות הנכספת איבדה חלק גדול מערכה, כאשר כל המבקש להתקבל למוסד אקדמי כלשהו נדרש לעבור מבחן פסיכומטרי. בניהן של השכבות המבוססות לא יתקשו למצוא את הזמן הנדרש ואת המימון הנוסף, המסתכם באלפי שקלים, כדי לעבור את המבחן הפסיכומטרי. אולם מה יהיה על בניהן של השכבות החלשות? מדוע עליהם לעבור מסלול מכשולים נוסף בדרכם אל ההשכלה אשר פרנסתם כה תלויה בה?
ג. אדישות ממשלתית. לא עצם המעבר מכלכלה סוציאליסטית לקפיטליסטית מהווה בעיה ערכית. הבעיה היא סולם הערכים שעליו עומדת המדיניות הכלכלית. הוויכוח בין השיטות הכלכליות הוא לגיטימי, כל זמן שמשני הצדדים עולים טיעונים ערכיים ומוסריים, ושניהם מבקשים באמת מענה לשאלה כיצד לסייע יותר לשכבות החלשות במדינה לטווח הקצר או הארוך. אולם כאשר היעילות הכלכלית היא השיקול היחיד, והשאלה מה המדינה יכולה לעשות למען העניים נדחקת לשוליים, הדבר חמור מאד. שונה היא ההתייחסות לקיצוץ החריף בהטבות למשפחות החד-הוריות, תוך טענה שבכך יינתן עידוד לשמירה על שלימות המשפחה מחד, ועידוד אמהות חד-הוריות לצאת לעבודה מאידך, מן ההתייחסות לקיצוץ מיידי וחריף בקצבאות הזקנה, כאשר האופציה לצאת לעבודה אינה קיימת אצלם. עלינו לתבוע מדיניות ממשלתית ברורה לצמצום העוני. יש להציב "יעד לצמצום העוני" כפי שיש "יעד אינפלציה" או "יעד גירעון", כך שכל פקיד ממשלתי ירגיש לחץ מתמיד מצד אמצעי התקשורת ומצד הממונים עליו לפעול להשגת אותו יעד.
ד. מהירות. העברת חלק ניכר מן האחריות לגורלן של השכבות החלשות מן המדינה אל גורמים פרטיים - האדם עצמו, חבריו, משפחתו, קהילתו, עמותות שונות והאזרח מן השורה – היא תופעה מבורכת. אולם כאשר הדבר נעשה במהירות, מבלי להכין את התשתית לשינוי, נוצרת מצוקה קשה מאד בשלבי המעבר; ואף את זאת עלינו לבקר.
אל כל הביקורת הזאת עלינו לומר, לא כדי להתרפק על הסוציאליזם הישן שפשט את הרגל: הן מבחינה כלכלית, הן מבחינה חברתית והן מבחינה מוסרית, אלא כדי לתקן את המדיניות הנוכחית. עלינו לדרוש מקובעי המדיניות שלא להתמכר לקפיטליזם דורסני המתעלם מערכי החסד ואהבת הבריות, אלא ליצור שיטה כלכלית שתעודד כל אדם לקחת אחריות על גורלו האישי ולממש אותה מחד גיסא, ולראות את עצמו אחראי על גורלו של זולתו מאידך גיסא.
שאלת פערי השכר במדינה עלתה גם במאמרו של הרב כאהן וגם במאמר המערכת. בנושא זה אני מבקש להביע עמדה מאד מאד לא פופולרית, ולטעון שאין לראות בכך בעיה ערכית עקרונית. אינני סבור שיש לראות את השוויון הכלכלי כערך עליון. לא כל פער מבטא חוסר צדק, אף אם הוא גורם לקנאה. אמנם ברור הוא כי אם פלוני מקבל שכר גבוה רק בשל קשריו הפוליטיים או החברתיים, יש בכך עוול משווע. אולם בעיה זו מאפיינת בעיקר את המגזר הציבורי, זה שעדיין לא הופרט. המגזר הפרטי אינו עובד כך, מפני שאיננו יכול להרשות לעצמו מותרות כאלה בשוק תחרותי. אינני יודע אם ניתן לקבוע קנה מידה ברור ל'שכר הוגן'. האם מישהו מאתנו סובר כמו מרכס, שהמפעל שייך בראש ובראשונה לפועלים? האם מנהל מפעל, היכול להרוויח בחברה אחרת סכום גבוה הרבה יותר, צריך לוותר על חלק משכרו רק משום שהמפעל אותו נתבקש לנהל אינו משלם לעובדיו שכר גבוה? האם דבר כזה יעודד אנשים מוכשרים לנהל מפעלים בהם המשכורות נמוכות, או יבריח את המנהלים המוכשרים לנהל חברות בחו"ל? ואם אדם יכול להרוויח סכום דומה במקום אחר, ולמפעל הזה משתלם להעסיק אותו באותו שכר, מדוע יש לראות בכך אי צדק, כל זמן שהמפעל משלם לעובדיו את מלוא השכר שהבטיח להם? ולאור זאת, מדוע לדרוש התערבות מלאכותית של חוק המדינה בתהליכים הכלכליים הטבעיים?
כמובן, אל לנו להיות אטומים ללב הזועק "חמס" על פערים עצומים בין שכר עתק לבין משכורות רעב. אולם הפיתרון לכך לא נמצא בהגדרת בעיית פערי השכר כ"אי צדק" אלא כ"העדר חסד", וליתר דיוק: "חוסר אחווה". מנהל המרגיש כי עובדיו הם אחיו, יוותר מרצונו על תוספת שכר כדי לתגמל יותר את עובדיו הרעבים ללחם. לא מחאות נגד עוול נדרשות לנו כי אם חינוך חיובי לערכים של חסד ואהבת הבריות. לא חקיקה נוספת דרושה לנו, אלא טיפוח מקומות העבודה כ"קהילות", אשר הכלל "עניי עירך קודמין" יחול על כל חבריהן, למן המנכ"ל ועד אחרון העובדים. (ומקווה אני שבמוסדות התורה שלנו המצב אכן שונה מבחינת פערי השכר והרגישות של ראשי הישיבות ומנהליהן למצוקותיהם של העובדים הזוטרים ביותר).
מסכים אני לדבריו של הרב כאהן כי התפיסה הישנה של "תורה ועבודה" לא קרסה בשל נפילת הקומוניזם. אולם עם זאת מבקש אני לטעון כי תפיסה זו קרסה פשוט מפני שאיננה דרכה של תורה. הניסיון להתאים את התורה עם תורתו הכפרנית והמטריאליסטית של מרכס הוא פשוט לא נכון.
טעות נפוצה היא לקשור את הלכות השמיטה והיובל אל רעיונות סוציאליסטיים. נזכור כי בשמיטה וביובל ישנו איסור כולל על העבודה החקלאית, אשר בימי קדם היתה אמצעי הייצור היחיד כמעט. אמנם היתה מדה של שוויון באותה שנה, אולם כולם סבלו ממחסור. השמיטה והיובל לא היו "שנות סוציאליזם" אלא שנים של חינוך חברתי. יש בהן ערך חינוכי עצום הבא לאזן חברה קפיטליסטית, אשר התחרות הגורפת משכיחה ממנה את ערכי היסוד של אהבה ואחווה, חסד ורחמים. אין בה "חלוקה צודקת" של הנכסים, אלא הבהרה לבעל הנכסים שהם נתונים בידו כאחריות ולא כזכות, ומתוך כך עליו לעשות ברכושו צדקה וחסד.
גם השמטת הכספים – כוחה החברתי המעשי מוגבל ביותר. הרי "המלווה את חבירו לעשר שנים, אין שביעית משמטתו", וכן "המלווה את חבירו על המשכון". ואף אז, אמרו חז"ל כי "המחזיר חוב בשביעית, רוח חכמים נוחה הימנו", מפני שבאמת אין זה מוסרי ליהנות מיגיע כפיו של מי שעשה לך טובה ונתן לך הלוואת גמ"ח ללא ריבית. גם הלומד הלכות הלוואה, יודע שהמושג "אין לי" במשפט העברי הוא מצומצם ביותר, ואחריותו של הלווה לפרוע את חובו כמעט ואינה מוגבלת.
באופן טבעי, מי שביקש ללוות כסף לצורכי צריכה ולא היה לו דבר – לא היה יכול ללוות, בהעדר בטחונות. מתן הלוואה לאדם כזה בערב שנת השמיטה, כמוה כמה שאמרו חז"ל: "נותנים לו לשם הלוואה וחוזרים ונותנים לו לשם מתנה". זוהי צדקה ממש, בעיניים פקוחות, על פי אזהרת התורה. בעוד שמצוות הלוואה – מטרתה היא חילוץ עני מעוניו, ולכן היא נמצאת בראש רשימת שמונה המעלות. ולאור זאת ניתן לראות כי אף השמטת הכספים, ערכה העיקרי היה חינוכי ולא מעשי.
העמדת החינוך לחסד ולאהבת הבריות במרכז העשייה לשם תיקונה של החברה יבוא לידי ביטוי בהיבט נוסף. תפיסת "הצדק החברתי" מצמצמת את המבט אל מצוקה חברתית אחת – המצוקה הכלכלית. אולם אל לנו לשכוח מצוקות נוספות, אשר הפיתרון שלהן לא נמצא דווקא בכסף, אלא בגמילות חסדים כפשוטה: הכנסת אורחים וביקור חולים, הכנסת כלה (בפועל, ולא באיסוף "הכנסה קלה") ולוויית המת, ניחום אבלים והשתתפות פעילה בשמחות. כל הערכים הללו, לא לממש "זכויות אזרח" הם באים, ולא ליצור צדק כלשהו. זהו פשוט חסד הנובע מתחושות פשוטות ובריאות של אהבה ואחווה. וכבר קדמונו חז"ל ואמרו כי "גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה".
מסקנתנו אפוא היא שאין מנוס מחינוך לערכים: הערכה לעבודה ולעמל כפיים, שנאת בצע ושמחה בחלקו, צניעות והסתפקות במועט, אהבה ואחווה, צדקה וחסד, צדק ויושר. וכבר קדם מרן הרב קוק וכתב (מאמרי הראי"ה עמ' 402) כי "לא בתיקוני החברה יתוקן האדם. האדם צריך תיקון פנימי", שהוא זה אשר יביא את התיקון החברתי.
בסוף דבריי מבקש אני להתייחס למשפט אחד מתוך פתיחת מאמרו של הרב כאהן, כאשר הוא מתייחס לנביאי ישראל: "היינו מוצאים אותם יותר במאהל של ויקי כנפו מאשר בשרשרת הישראלית". ועל כך מבקש אני לחלוק מכול וכול, אולם רק לאחר התחברות אל נקודת האמת המונחת בהם.
לא פעם נשאלתי, מדוע מקדיש אני את חיי להתיישבות ביש"ע ולא לעשייה חברתית. תשובתי – פשוטה היתה. האם מי שמקפיד לתת מידי חודש 10% משכרו למטרות צדקה וחסד יכול להיחשב אדיש למצוקות החברתיות? האם רב בישראל, העוסק שעות רבות מידי חודש בטיפול במצוקות חברתיות, יכול להיות מואשם באדישות כלפיהן? התגובה המיידית היתה: אבל היכן אתם במישור הציבורי? ותשובתי היתה: האם אתה רוצה לחייב אותי להיות סוציאליסט?
אודה על האמת, היתה בכך מידה של "דחייה בקש". אכן ההתמקדות בעשייה הפרטית לא נבעה מאדישות למצוקות החברתיות. אולם היעדרה של אמירה ברמה הלאומית ביטאה בעיה של ממש. הרי לא צריך להיות סוציאליסט כדי להביע עמדה בתחום הציבורי ואף להיאבק על מימושה. ניתן לומר שתקופה ארוכה לא היתה חשיבה חברתית-ציבורית בחלקים רבים של הציונות הדתית, למרות ריבוי העשייה בתחום הפרטי. היעדרה של אמירה ציבורית לא נבע מחוסר אכפתיות, אלא מתוך מבוכה. נוצרה רתיעה מובנת מהזדהות עם הסיסמאות הסוציאליסטיות, מה גם שהיו מזוהות עם מפלגות השמאל; ומאידך גיסא לא התגבשה משנה רעיונית אחרת. כאן אני מתחבר לביקורתו של של הרב כאהן על ההנהגה הרוחנית של הציונות הדתית: כיצד נתגבשה משנה סדורה בשאלות של חוץ וביטחון, ולא נתגבשה משנה כזאת בשאלות של חברה וכלכלה? כיצד לא נעשה רעיון שלמות הארץ מצע לגיבוש של אמירה יהודית-תורנית בכל תחומי החיים? ואכן על דא קא בכינא, ו"כל זמן שהנר דולק, עדיין אפשר לתקן" (כנס הקיץ האחרון של 'צהר' וגיליון החגים של 'צהר' הם בהחלט תשובה של ממש על קלקלה זו).
ובכל זאת, ברור לי שנביאי ישראל היו באים ל"שרשרת הישראלית " ולא למאהל של ויקי כנפו. הרי קשה למצוא דוגמא יותר טובה לקלקלתו של הסוציאליזם הישן מאשר מאבקן של האימהות החד-הוריות. ההטבות הנדיבות לאימהות אלה החלו להינתן לפני כעשור. ומה היתה התוצאה? הכפלה של מספרן עשרת מונים. לא אזכיר רק את המספר העצום של הגירושין הפיקטיביים שנעשו כדי לרכוש את אותן זכויות, תוך המשך חיים שלא כדת משה וישראל וללא כל מחוייבות פורמלית; דבר שהצטרף להרס הנורא של ערכי המשפחה בחברה הישראלית. גם לא אסתפק בהזכרת התמריץ הכלכלי שניתן בכך לכל אשה להקים "משפחה חד הורית" מבלי להיכנס לברית הנישואין. אזכיר גם את ה"קפיצה" במספרן של האימהות החד-הוריות שפנו להכוונה תעסוקתית מיד לאחר היוודע "הגזירות הכלכליות" של שר האוצר. ולאור כל זאת, האם נכון הוא להצטרף לצעדתה המתוקשרת של ויקי כנפו? האם אין בזה מתן יד לקלקול מוסרי? בטוחני שנביאי ישראל לא היו מוכנים לתת את ידם לדבר כזה, אף שחזקה על כל אחד מהם שהיה משקיע כל מאמץ כדי לסייע לאם החד-הורית שבשכנותו, להקל על מצוקתה, למצוא עבודה מפרנסת, ובעיקר – להביאה להקמת בית נאמן בישראל.
וכמובן, כאשר יעלה על הפרק מאבק צודק בתחום החברתי, על רבני ישראל להיות בין המשתתפים, ואף בין המובילים (דוגמא יפה לכך ראינו בי"ז בתמוז האחרון, בירושלים).
מול זה אניח את "השרשרת הישראלית", ובראשונה, מן ההיבט החברתי. אם אכן אכפת לנו מאחינו, כיצד יכולים אנו לחשות אל מול האסון המתרחש לבוא על אחינו אשר בגוש קטיף? האם מישהו בונה על כך שפיצויים כספיים יכולים להחליף מפעל חיים שנחרב? האם מצוקתה של אם שכולה שמבקשים להחריב את ביתה ולעקור את קברו של בנה שנפל על קדושת המקום אינה ראויה להתייחסות? האם "הכסף יענה את הכול"? האם נכון להרוס את כל מפעלי החסד – הישירים והעקיפים – של גוש קטיף, מהם נהנים רבים בכל איזור הדרום? האם נביאינו היו נותנים "הכשר בג"ץ" למהלכיו הדורסניים של ראש הממשלה? האם לא היו רואים את החורבן החברתי הנובע מכך שמדינת ישראל מתנהגת בצורה כה קשה אל שליחיה שמסרו את נפשם על ביצוע השליחות אשר הטילה עליהם בעצמה?
ולא זו בלבד. האם ישעיהו, ירמיהו ויחזקאל היו שותקים על תוכנית מדינית המנוגדת בעליל לחזון שיבת ציון אשר חזו לנו? האם הנביא עמוס היה מסתפק בנבואתו הראשונה על "פרות הבשן אשר בהר שומרון העושקות דלים הרוצצות אביונים...", ושוכח את נבואתו האחרונה בה הבטיח "ונטעתים על אדמתם ולא יינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם..."? האם לא היה קורא על תוכנית ההתנתקות את דברי תוכחתו בהפטרת השבת (וישב), "על שלושה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו, על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעליים"?
עצתי ובקשתי לכולנו, לתפוס את דברי התורה והנביאים בשלמותם, ולא להיתפס אליהם בחלקיותם. כשם שלא נכון יהיה לראות ביישוב הארץ את המטרה היחידה של עם ישראל בדורנו ולהזניח את כל השאר, כך לא נכון יהיה לראות את הסוגיא החברתית כחזות הכול, אלא לבנות בנין השקפתי ומעשי מורכב ושלם, אשר כל חלקיו יונקים ומקבלים זה מזה עומק ועוצמה.
למעבר לאתר האינטרנט של הרב עזריאל אריאל לחץ כאן>>
