על סדר היום

תהליך הקמת הבית - לאורן של פרשיות השבוע

תהליך הקמת הבית - לאורן של פרשיות השבוע

ברור התהליך לנישואין והקמת בית ע"י פרשיות התורה - מאליעזר עבד אברהם החושש איך ימציא אישה ליצחק, דרך קריעת ים סוף ועד ל - "כי יקח איש אשה" - סדר הראוי לכריתת ברית הנישואין בין איש לאשתו

 

מחבר: הרב עזריאל אריאל

על ניחוש, היגיון ואמונה

חשש כבד ממלא את לבו של אליעזר עבד אברהם בעומדו על עין המים. אחריות גדולה מוטלת על כתפיו. עליו למצוא אשה מתאימה ליצחק. האם אכן תהיה האשה אשר יביא הולמת את מידותיו של יצחק? האם תתקבל בחירתו על ידי החתן המיועד? אמנם מלווה אותו הבטחתו של אברהם: "ה' א-להי השמים... ישלח מלאכו אתך ולקחת אשה לבני משם"; אולם החששות עודם מכרסמים בלב. ואז מעלה אליעזר את בקשתו: "והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשת, ואמר שתה וגם גמליך אשקה, אותה הוכחת לעבדך ליצחק, ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני"; בקשה אשר נתמלאה תיכף ומיד, כאשר הגיעה רבקה אל העין. 
     כאשר מבקשים אנו ללמוד את "תורתם של בנים"מ"שיחתם של עבדי אבות", עומדים אנו ושואלים: מה היה פשר בקשתו של אליעזר? האם ייתכן לומר כי היה זה "ניחוש", כדי לדעת כי את הדבר הנכון הוא עושה, כדרכם של עובדים אלילים, אשר עליה אמרה תורה: "לא תנחשו ולא תעוננו"? האם היתה זו תפילה? האם היה זה שיקול הגיוני כדי לזהות את מידותיה הטובות של המועמדת להיות אם בישראל?
     מגוונות הן תשובותיהם של הפרשנים, ואנו נלך בדרכו המורכבת של המהר"ל מפראג. בהסברו הראשון אומר המהר"ל כי היגיון צרוף הדריך את אליעזר. אותה נערה אשר תעשה חסד מעל ומעבר למה שנתבקשה ואף הרבה יותר מן הנדרש על פי המוסר המקובל, היא היא המתאימה. אולם הסבר זה אינו מספק. מדוע הציג אליעזר את הבחינה ההגיונית הזאת בדרך של תפילה? האם רק ביקש סייעתא דשמיא שתחול על המאמץ האנושי הרציונלי? 
הסברו השני של המהר"ל – תמוה הרבה הרבה יותר. שם אומר הוא כי מכיון שהמדובר היה בצורך מצוה, מותר היה לנחש. קשים הם הדברים לעינינו. וכי לצורך מצוה מותר לעבור על איסור המפורש בתורה? אולם את מה שסותם המהר"ל בפרשתנו, מגלה הוא בביאורו לפרשת קדושים, שם מבאר הוא את התנהגותו של אליעזר כאן ואת דרכו של יונתן בן שאול במלחמת מכמש:
ומאחר שהיו עוסקים במצוה, אם כן היה דעתם להקב"ה, וכאילו אמרו בפירוש שהקב"ה יראה להם הדרך לבוא לקיים המצוה... כי הניחוש אינו שייך, רק (=אלא) אם מנחש אם יארע לי כך וכך - כך וכך אעשה, וזהו במילי דעלמא. אבל במידי דשמיא, הוא תולה בהקב"ה, אם יארע לי כך וכך אז אדע לקיים המצוה... ובזה לא שייך ניחוש, שהרי הקב"ה הוא נותן לו סימן. 
המנחש האלילי – לא אל הקב"ה נשואות פניו, כי אם אל כוחות מיסטיים עיוורים, אשר סבור הוא כי הם השולטים בעולם. לא כן היא דרכו של המאמין. יודע היא כי כל מקרה אשר יקרה לו – "רק מה'" הוא. בכל אשר ילך, הולך הוא נוכח פני ה'. בכל אשר יארע לו, פוקח הוא את אוזניו להאזין אל הקול הא-להי הבוקע אליו מתוך המציאות. כל מעשה אשר יעשה מלווה בתפילה ובקשת הצלחה. וכל אשר יקרה, אות הוא לו מאת הקב"ה. כל ימיו מצוי הוא בדו-שיח מתמיד עם בוראו ומנהיגו. מתוך כך מבקש הוא מאת ה' שיראהו את הדרך אשר ילך בה.
נדמה הוא כי לא בא המהר"ל אלא להחליף מיסטיקה במיסטיקה, ובמקום מיסטיקה אלילית, שם הוא לפנינו אופן של "מיסטיקה אמונית". אולם לא זו דרכו של המהר"ל, הכותב לנו בהמשך דבריו, כי לא בסתם אותות מדובר אלא באותות הקשורים בניתוח הגיוני של המציאות:
אמנם נראה, דמכל מקום צריך שיהיה טעם לזה, כמו שאמר אליעזר שיראה שהיא גומלת חסדים; אבל בלא טעם הוא ניחוש, שכל מעשה ה' - במנהגו של עולם, לא על ידי דברים שאינם במנהגו של עולם, כי אותם הם מכלל ניחוש.
לא באותות סתמיים מדבר אלינו בורא העולם, כי אם בהיגיון הפנימי של המציאות. הסייעתא דשמיא, לה זוכה אליעזר כדי לזהות את האשה המתאימה ליצחק, מתבררת לו דווקא דרך סימן היכר הגיוני של גמילות חסד מופלאה בה נוהגת רבקה. וכן יונתן בן שאול מגלה את הדרך לתקוף את הפלישתים דווקא דרך סימן הגיוני המורה לו על החרדה בה הם שרויים. 
     כאז כן היום עומדים אנו בחשש כבד מפני העתיד. לא תמיד הדרך ברורה. לעתים ישנה נטייה להישען אך ורק על הניתוח ההגיוני הקר של המציאות. אחרים מגלים נטייה לפנות אל מעוננים וקוסמים, הוברי שמים ומגידי עתידות אשר יסירו את הלוט מעל פני העתיד. לא זו, ואף לא זו דרכה של תורה, המצווה אותנו: "תמים תהיה עם ה' א-להיך". עלינו לחיות בדו-שיח מתמיד עם ה' א-להינו: לפנות אליו בתפילותינו ובפעולותינו בעולם המעשה, ולהאזין לדברו הבא אלינו בתורתו והמגיע אלינו בדרך בה נשכיל להבין בשכל הישר ובהיגיון הבריא את הנהגתו במציאות. או אז נוכל לומר בכל עת את אמירתו של נחום איש גמזו גם בעת קשה ומאיימת: "גם זו לטובה". ומתוך כך תתקיים בנו ברכתו של בלעם: "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, כעת ייאמר ליעקב ולישראל מה פעל א-ל. הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא...".
 

"קשין לזווגן כקריעת ים סוף"

מנהג רווח בחתונות רבות לשיר מנגינה חסידית שקטה בין הברכות של "שבע הברכות" תחת החופה. בחתונות אחרות שרים את המנגינה הזאת בשעה שמובילים את החתן ואת הכלה לחופתם, ובאחרות –בשעה שהכלה מסובבת את החתן. לא רבים מודעים למקורה של מנגינה זו –שחסידים נוהגים לשיר אותה בליל שביעי של פסח, על המילים המתארות את קריעת ים סוף: "וראו בניו גבורתו, שיבחו והודו לשמו... משה ובני ישראל לך ענו שירה בשמחה רבה, ואמרו כולם"וכו'. המכיר את אופיו של הניגון החסידי המקורי (לא ה"פופ" העכשווי המכונה "זמר חסידי" רק בזכות הצמדת מילים מן המקורות)יודע שאין זה מקרה, שאותה מנגינה באה גם לקריעת ים סוף וגם לכניסת בני הזוג יחדיו לחופה. ואכן ידוע מאמר חז"ל על זיווגו של אדם שהוא "קשה כקריעת ים סוף", שנאמר: "מושיב יחידים ביתה (נישואין)–מוציא אסירים(ישראל ממצרים)בכושרות".
     מתוך כך עולה השאלה: מדוע נבחרה דווקא קריעת ים סוף כדי לתאר את הקושי שיש בזיווגו של אדם? האם יש לפני הקב"ה "נס קשה" לעומת "נס קל"? –בהכרח עלינו לומר כי קשר עמוק נקשר בין קריעת ים סוף לבין זיווגו של אדם, ולפי דרכנו, נלך בדרכו של המהר"ל מפראג (חידושי אגדות סוטה ב, א).
     ראשית, יש לעמוד על הניגוד שבין שני הדברים: בקריעת ים סוף הפך הים האחד להיות שני ימים נפרדים, כאשר רצועה של יבשה חוצצת ביניהם, ואילו בנישואין הופכים שני אנשים נפרדים ושונים להיות משפחה אחת. קריעת הים לשניים היא דבר לא נורמלי, המנוגד לכל סדרי בראשית. אף הנישואין כך. ההבדלים המנטליים המהותיים בין כל גבר לבין כל אשה הם כה גדולים, עד שאיחודם תחת מסגרת משותפת –יש בו משהו על-טבעי, לא פחות מאשר קריעת ים סוף.  ואכן, הכוח הא-להי העל-טבעי הקורע את הים הוא הוא הכוח הא-להי העל-טבעי המאחד את בני הזוג."עוזי וזמרת י-ה"–נאמר בשירת הים, על הכוח הא-להי המכונה בשם 'י-ה' אשר זמר-גזם-חתך-קרע את הים. ואותו שם –י-ה–הוא המאחד את ה'איש' וה'אשה', להיות מציאות ששורה בה השכינה, ולא מציאות אשר ה'אש' (האותיות שנשארו בהם לאחר הוצאת ה-י' וה-ה')אוכלת אותה. 
     עוד פירוש יש למהר"ל, השופך אור חדש גם על הנישואין וגם על קריעת הים. ביטויו של ר' יוחנן: "קשין לזווגן כקריעת ים סוף"–אמנם יש בו התייחסות לכל זיווג באשר הוא, אולם בעיקר הוא מתייחס לזיווג שני. הקושי שיש בזיווג השני אינו נובע מחוסר יכולת ליצור קשר חדש לאחר האכזבה הקשה מן הקשר הקודם. הקושי הגדול הוא עצם הפירוק של הקשר הראשון, שהרי "כל המגרש את אשתו ראשונה, אפילו מזבח מוריד עליו דמעות". אולם מה יעשה הקב"ה במשפחה שבה אחד השותפים מיועד לבן זוג הראוי לו יותר מן הנוכחי? הרי לשם כך אין מנוס מפירוק הקשר הראשון! וכאן באה ההשוואה לקריעת ים סוף. הן כדי להציל את ישראל מיד מצרים, היה על הקב"ה להטביע את המצרים! ואין הדבר קל בעיניו כלל ועיקר, שהרי הוא אומר: "הללו מעשי ידי והללו מעשי ידי, היאך אאבד אלו מפני אלו"? ואף למלאכים אמר הקב"ה: "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?!"(ואף מימרא זו –לר' יוחנן היא מיוחסת). לא קלה ההכרעה לבורא עולם, לאבד את מעשי ידיו המצרים למען מעשי ידיו בני ישראל. וכמו כן לא קלה ההכרעה לפרק זיווג אחד, גם כאשר המגמה היא ליצור תחתיו זיווג טוב ממנו. על כך אמר ר' יוחנן: "קשין לזווגן כקריעת ים סוף".
     כפי שאנו רואים, זוהי שיטתו הייחודית של ר' יוחנן. קשה עד מאד בעיניו להרוס מציאות קיימת כדי לבנות מציאות טובה יותר על חורבותיה - הן כאשר מדובר בחיי המשפחה והן כאשר מדובר על חייו של העם. 
     ביתר שאת אמורים הדברים, לשיטתו של ר' יוחנן, בדורנו זה. ר' יוחנן נמנה בין אותם אמוראים שהעדיפו שלא לראות בביאת המשיח, באמירתם:"ייתי ולא אחמיניה"- יבוא ולא אראנו. אולם רתיעתו של ר' יוחנן לא באה מנימוקיהם של קודמיו באותה סוגיא. ר' יוחנן לא חשש מן הבעיות הבטחוניות, אף לא חשש מן הקשיים הכלכליים. וגם הבעיות הרוחניות של דור "עקבתא דמשיחא" לא הטילו עליו מורא. במסכת סנהדרין (צח, ב)מתאר ר' יוחנן את הקושי הגדול שיעמוד בפני הקב"ה בזמן הגאולה, כאשר יצטרך ליטול מן הגויים את כל מה שלקחו בזמן הגלות ולהשיב לעמו ישראל. "מדוע ראיתי כל גבר ידיו על חלציו כיולדה ונהפכו כל פנים לירקון?" –שואל הנביא ירמיהו. ור' יוחנן מבאר: "כל גבר"–זהו הקב"ה, אשר "כל גבורה שלו", ו"כל פנים"–היינו "פמליא של מעלה ופמליא של מטה". כל אלה - לכשיידרשו לאבד את הגויים מפני ישראל כדי להשיב את ישראל לארצם ואת ארץ ישראל לבעליה –יאמרו: "הללו מעשה ידי והללו מעשה ידי, היאך אאבד אלו מפני אלו?". כדי שלא לחוות את הדילמה הקשה הזאת, אומר ר' יוחנן "ייתי ולא אחמיניה". אולם אנו, אשר הקב"ה לא שאל את פינו, ובחר בנו לחזות במו עינינו בשובו לציון, נוכל להבין לעומקה את הכרזתו של רב יוסף: "ייתי ואזכה דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה"–יבוא ואשב בצל גלליו של חמורו, כאשר אנו משלמים בדמנו ובדמעותינו על היותנו חיים בתוך אותה דילמה א-להית של "הללו מעשה ידי והללו מעשה ידי, כיצד אאבד אלו מפני אלו". ועם זאת חזקה אמונתנו בה' ובמשה עבדו, ה"מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות" –"בכי ושירות"(רש"י) - שישלים במהרה את מהלך הזיווג של עם ישראל וארץ ישראל, אשר אכן "קשין לזווגן כקריעת ים סוף". 
 
 

חופה מסיני

המשנה המסיימת את מסכת תענית משווה בין מתן תורה לבין יום חתונתו של אדם מישראל:
צאנה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעיטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו". ביום חתונתו - זו מתן תורה,וביום שמחת לבו - זה בנין בית המקדש...
מתוך כך אומר בעל 'תשבץ קטן':
נקוט האי כללא בידך: כל המנהגים של חתן ושל כלה אנו למדין ממתן תורה, שה' היה מראה עצמו כחתן נגד כלה, שהם ישראל. 
דוגמאות רבות ניתן למצוא לכך (תודתי נתונה לרב ישראל סמט, ממנו למדתי את רוב הדברים שנכתבו כאן): ספירת הימים שהכלה סופרת בתהליך הטהרה שלקראת החופה מקבילה לספירת העומר שספרו ישראל בתהליך הטהרה שלהם מטומאת מצרים (כאן שבעה ימים וכאן שבעה שבועות). תעניתם של בני הזוג (למנהג אשכנז) מקבילה לצום יום הכיפורים, בו ניתנה התורה מחדש לאחר חטא העגל. הנרות אותם אוחזים הוריהם של בני הזוג מזכירים את הברקים של מעמד הר סיני (והתזמורת את קול השופר ההולך וחזק מאד...). הליכת החתן על הכלה והודעתו על בחירתו בה באמצעות כיסוי ההינומא מקבילה לבחירת הקב"ה בעם ישראל לאחר שעבר בין כל האומות. החופה באה כנגד ענני הכבוד שהיו על ההר, ועמידת בני הזוג תחתיה – לישראל המתייצבים בתחתית ההר. הרב, מסדר הקידושין, מזכיר לנו במשהו את משה רבנו. הכתובה דומה ללוחות הברית – התורה שבכתב, ושבירת הכוס מזכירה גם את שבירת הלוחות. וכניסתו של הזוג ל'חדר הייחוד' (מיד לאחר החופה, למנהג אשכנז, ולאחר כ החתונה, למנהג ספרד) הרי היא כהקמת המשכן והשראת השכינה בו, בבחינת "הביאני המלך חדריו". 
     הדמיון בין הדברים לא נשאר ברמה השטחית, אלא נוגע גם לממדי העומק. שני היבטים היו במתן תורה: הראשון והבולט הוא ההיבט החווייתי, של עם השמח ומתרגש במפגש העוצמתי עם הקב"ה, צור ישראל וגואלו, ומביע את רצונו העמוק בקשר כשהוא אומר "נעשה ונשמע" – היבט זה נזכר לדורות עולם: "זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך". והשני הוא ההתחייבות להמשך הקשר ולמימוש המלא שלו בחיי היומיום. "מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר: אם מקבלין אתם עליכם את התורה מוטב, ואם לאו כאן תהא קבורתכם". שני היבטים אלו קיימים גם בחופה. החוויה העמוקה של "רעים האהובים" השמחים לממש את הקשר הנרקם ביניהם, מחד, וההתחייבות ההדדית לקיום הברית הנכרתת בכתובה ובקידושין, מאידך.
     שתי תורות קיבלנו בהר סיני: תורה שבכתב ותורה שבעל פה. "כתוב לך את הדברים האלה" – תורה שבכתב. "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל" – תורה שבעל פה. כאמור, את לוחות הברית, התורה שבכתב, מייצגת בחופה – הכתובה: ההתחייבות הכתובה והחתומה בחתימתם של שני עדם ומקויימת בחתימת ידו של החתן. התורה שבעל-פה מיוצגת בחופה על ידי הטבעת. ושני מובנים יש לה לטבעת זו, המבטאת יותר מכל את "דת משה וישראל". האחד הוא בבחינת "ועשו סייג לתורה". את המילה "ויעזקהו", המובאת במשל הכרם בישעיהו (ה, ב) מבאר רש"י: "סייגו וגדרו סביב מוקף כמין טבעת דמתרגמינן עיזקא". הטבעת מבטאת את מחוייבותם של בני הזוג שלא להסתפק בהתחייבויות הפורמליות שקיבלו על עצמם בנישואיהם, אלא לשמור על הברית ההדדית מכל משמר, ולהוסיף על עצמם עוד ועוד הנהגות המטפחות ומשמרות את הקשר שהם יוצרים באותה העת.
     אותה "משמרת למשמרתי", אותו "סייג לתורה" שעם ישראל עצמו יוצר כדי לחזק את קיום הברית עם הקב"ה, מביאה לידי ביטוי מובן נוסף של הקידושין בטבעת. בתלמוד הירושלמי (ראש השנה א, ג) מובא משל, המסביר את סמכותם של חכמי ישראל לקבוע את המועדות על ידי קידוש החודש: "למלך שהיה לו טבעת; כיון שעמד בנו, מסרה לו". גם במגילת אסתר מוכרת לנו היטב מסירת הטבעת כהעברת סמכות – הטבעת הנמסרת מידיו של אחשוורוש לידיו של המן, ומועברת מידי המן ליד מרדכי. התורה שבעל פה היא הסמכות שהעביר הקב"ה לחכמי עמו לקבוע את ההלכה על פי הדרך בה הם מבינים את דברו. אין כאן הכתבה מוחלטת מלמעלה, אלא דיאלוג עמוק בין התורה היורדת מן השמים לבין התורה הצומחת מן הארץ. 
"רוח האומה, הקשורה כשלהבת בגחלת באור תורת אמת, היא גרמה באופיה המיוחד, שתורה שבעל פה נוצרה בצורתה המיוחדה" (אורות התורה א, א). 
כן גם במערכת היחסים ההדדית בין בני הזוג. אל לה להיות רק יישום מעשי של הוראות שקיבלו מלמעלה. עליהם לעצב את ביתם המשותף מתוך דו שיח מתמשך ביניהם ולהצמיח מתוך אותו דיאלוג יצירה חדשה של אורחות חיים, מנהגים והנהגות המייחדים את ביתם כבית המיוחד רק להם ומבטא את האישיות המיוחדת של כל אחד מהם, תוך התאמה מתמדת של העקרונות הקבועים אל מצבי החיים המשתנים.
     ברית הנישואין וברית מתן תורה כרוכות זו בזו, לומדות זו מזו ומלמדות זו על זו. על כן אמרו חז"ל (ברכות ו, ב): 
כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו - עובר בחמשה קולות, שנאמר: "קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צב-אות". ואם משמחו מה שכרו?... זוכה לתורה שנתנה בחמישה קולות...
 

"כי יקח איש אשה"

אין בתורה הנחיות מפורטות אודות הסדר הראוי לכריתת ברית הנישואין בין איש לאשתו; אולם בין השיטין רומזת היא על דרך ההתקשרות ועל משמעותה. חלק מהדברים נרמזים במישרין בעוד שחלקם נרמז דווקא מתוך ההשוואה לדרך הפירוק של הקשר. 
     המאזין לקצב של הפסוק המתאר את הגירושין, יכול לשמוע את הקצב האיטי, את התהליך המכיל שלוש פעולות, ואף ארבע: "וכתבלה ספר כריתות, ונתןבידה, ושילחהמביתו", ורק לאחר מכן –"ויצאהמביתו". פירוק הקשר –לא בבת אחת הוא נעשה, ואף לא בהבל פה. יש צורך להכין מסמך כתוב ("ספר כריתות"). על הגט להיכתב במיוחד לשמה של אותה אשה ("וכתב לה"), ולא ניתן להשתמש בטפסים מוכנים מראש. יש למסור את הגט במישרין לידיה של האשה. רק לאחר מכן מתפרק הקשר ("ושילחה מביתו" מצד האיש, "ויצאה מביתו" מצד האשה).  
     הפסוק הבא: "ויצאהמביתו, והלכה והיתהלאיש אחר", מצביע אף הוא על התהליך, אולם הפעם –ביחס להקמת הבית. גם כאן שומעים אנו את הקצב של התהליך: "ויצאה, והלכה, והיתה", ולא במחי יד. ואכן חז"ל דרשו מפסוק זה, ה"מקיש הוויה ליציאה", את הלכות הקידושין (קידושי 'שטר').
     ניתן היה לראות את הקשר הזוגי כתופעה רגשית של התקשרות. ניתן היה לראות אותו כתופעה מעשית, בה איש ואשה מתחילים לחיות את חייהם המשותפים. אולם מבין השיטין של פסוקי התורה לומדים אנו בראש ובראשונה כי מדובר באקטפורמלי, חוקי. לשם השוואה, בהלכות אשר קבעה התורה לבני נח אין דבר כזה. "אשת איש" בדיני בני נוח היא דווקא "בעולת בעל", דהיינו: אשה החיה עם בעלה חיים משותפים ("קוהביטציה" או "זוגרים"). ו"גרושה" בדיני בני נוח היא זו שהפסיקה את החיים המשותפים עם בעלה. עובדת החיים היא הקובעת בשבילם את הלכות גילוי עריות אשר עליהן נצטוו. בדיני ישראל, לעומת זאת, אין משמעות הלכתית לחיים משותפים ללא הליך חוקי –קידושין ונישואין מחד, וגירושין בגט מאידך; בעוד שההתקשרות החוקית, יש לה תוקף הלכתי ומשפטי מלא גם אם לא באה לידי ביטוי בחיי המעשה. על כן קיים בתורה המושג "נערה מאורסה", הקובע את מעמדה החמור ביותר של אשה הנמצאת בין הקידושין לבין הנישואין (אמנם כיום אנו נוהגים לבצע את הקידושין בעת הנישואין, אולם בימי קדם היתה המתנה ממושכת בין שני השלבים). החוק –הקביעה הא-להית ששניים אלה הם בני זוג –חזק ומשמעותי יותר מכל העובדות של חיי המעשה (ועל כן מבטיח הקב"ה לכנסת ישראל בנבואת הושע: "ואֵרשתיך לי לעולם" – דווקא קשר של אירוסין).
     הקשר בין בני הזוג, אסור לו שיתחיל בחיי המעשה. קודם כול –"כי יקחאיש אשה"–יש לבצע מעשה של 'לקיחה'. לקיחה זו –כאמור, לא יכולה להתפרש כפעולה מעשית, כמו נטילת חפץ ממקומו והכנסתו למקום אחר, אלא כפעולה חוקית. זהו מה שעומד ביסודה של דרשת חז"ל הלומדת את דיני הקידושין מן הגזירה השווה - למדנו "קיחה-קיחה משדה עפרון". נכתב כאן: "כי יקחאיש אשה", ונכתב בקנייתה של מערת המכפלה: "נתתי כסף השדה, קחממני". קרקע אינה 'נלקחת' ביד ממקום למקום. קשר הבעלות שבין אדם לבין שדהו נוצר בהליך חוקי-פורמלי של קנין. עצם קיומה של התקשרות רגשית בין אדם לאדמתו –אף אם היא טעונה מטען רומנטי עמוק –אינה מחייבת איש, כל זמן שלא נעשה המעשה החוקי. כך גם בקשר שבין איש לאשתו. הקשר הרגשי –חיוני הוא, עמוק הוא, אמיתי הוא; אך אינו מחייב איש. הוא אינו מחייב את בני הזוג לקיים אותו לעד, ואף אינו מחייב אדם מן החוץ לכבד אותו. לשם כך נדרשת התקשרות חוקית, אשר היא היא המכילה בתוכה את ההתחייבות ואת המחוייבות – אשר בה שותף גם הצד השלישי לקשר הזוגי ("שכינה ביניהם") - ושום שינוי במהלך החיים או במצב הרוח לא יוכל להפר אותה. ואכן –כותב האדמו"ר מרדומסק, בעל 'תפארת שלמה' –אותיות המילה 'קיחה' אינן אלא 'קח י-ה'.
     ואגב, הרי זה בא ללמד ונמצא למד. כשם שהקידושין אינם קשר קנייני של בעלות גרידא, אלא ביטוי לקשר העמוק שבין האיש לאשתו, כך הוא הקשר שבין עם ישראל (המיוצג בדרשת הגמרא על ידי אברהם אבינו)לבין ארץ ישראל (המיוצגת על ידי מערת המכפלה). וכל אדם מישראל הקונה חלקת אדמה בארץ מבטא בשביל כולנו את אותו קשר עמוק (ומיותר להזכיר את אחינו הדבקים באדמת גוש קטיף...). ה'כספים' בהם נקנית האדמה, הם הביטוי המעשי ל'כיסופים', כלפי מה שנקנה בדמים מרובים, תרתי משמע.
     זאת ועוד. כפי שראינו במהלך הפירוק של קשר הנישואין, לא מדובר על אקט מהיר ומיידי, כי אם על תהליך. בתורה נרמזו שני חלקים של תהליך ההתקשרות בין בני הזוג: הקידושין (שבלשון התורה נקראים 'אירוסין')והנישואין. חז"ל הוסיפו שלב הכרחי נוסף: שידוכין (הנקראים בלשון ימינו: 'אירוסין'). יצירת הקשר הזוגי –לא בבת אחת היא באה. זהו תהליך ממושך של בנין, המבוסס על עבודה משותפת לאורך זמן. ואם יחשוב החושב כי יש לתהליך זה תאריך סיום –ביום הכלולות –באה התורה מיד לאחר מכן ומצווה את החתן הצעיר: "כי יקח איש אשה חדשה... נקי יהיה לביתו שנה אחת ושימח את אשתו אשר לקח". ומי שמתרגל להשקיע בהעמקת הקשר עם אשתו במשך שנה תמימה, חזקה עליו שימשיך לנהוג כך במשך כל ימי חייהם...